חני ליפשיץ
חני ליפשיץצילום: דוברות

את תשעה באב של לפני 8 שנים לא אשכח לעולם. מה אני אגיד לכם? לא הפסקתי לבכות אז. הייתי כל כולי גוש של עצב, ולאו דווקא מחורבן בית המקדש.

בערב עוד ישבנו כולנו בבית חב"ד לאמירת מגילת איכה וסיפורים על ירושלים של פעם. הלכנו לישון רעבים וצמאים אבל עם תחושה אדירה של סיפוק. אבל בבוקר? בבוקר גילינו ששיר שלנו נעלמה ויחד איתה חצי מתכולת חדר השינה והמטבח שלנו.

חצי שנה לפני כן שיר עוד לא היתה שלנו. ההיפך הוא הנכון. היא נכנסה לבית חב"ד רק כדי לשים את התיק שלה בשמירת חפצים ומיד יצאה. שיערה הכחול כיסה את עינה הימנית וקעקוע של אופנוע הופיע לאורך רגלה.

בפעם השניה היא הגיעה כדי לקחת תחבושת מארון התרופות. נפצעה מריקשה חולפת. בלי לדבר יותר מידי חבשתי לה את הקרסול. היא התפלאה מכישורי החבישה שלי ואני צחקתי שכאן אני צריכה בין השאר להיות גם אחות רחמניה.

בפעם השלישית היא נכנסה כדי לקחת את התיק שלה. הוא היה כבד ואני ניגשתי לעזור לה לקחת אותו לגסט האוס החדש אליו עברה. בדרך לשם הקרח נשבר והלב נפתח. היא סיפרה לי שהיא מגיעה מבית חרדי אדוק. אבא שלה היה אדם אלים וקשה שהשליט טרור בבית. לאמא שלה לא היה כוח להילחם בו. אישה כנועה עם עשרה ילדים. שיר החליטה שברגע שהיא רק יכולה היא בורחת הכי רחוק שיש. את כל הקשיים שהיא חוותה במשפחה היא השליכה על בורא עולם. עזבה הכל. שינתה את שמה ולבושה. עברה דרך תאילנד ובורמה עד שהגיעה אלינו.

"יצאתי למזרח לבד. בכל מקום אני לבד. אף פעם לא היו לי חברים. גם משפחה לא", היא משכה באפה. "אני קשה מידי לבני אדם. כדאי גם לך להיזהר ממני!".

הסתכלתי עליה וצחקתי, אבל היא היתה רצינית לגמרי. זה היה הרגע שבו החלטתי שאני מאמצת אלי את הילדה הזאת. לא נותנת לה עוד ללכת לבד בעולם. והיא אכן היתה קשה, אבל מאז ומתמיד קסמו לי האגוזים הקשים לפיצוח. לאט לאט פיצחתי אותה. קליפה אחר קליפה. הציניות שלה התחלפה בסוג של רגש, והצחוק הפראי בצחוק אמיתי קצת יותר.

אבל עדיין, זה לא היה קל. היא ברחה לנו באמצע הלילה למקומות מפוקפקים, ובכל שבוע נוסף קעקוע חדש לגופה. אני זוכרת את חזקי ואותי מחפשים אותה בחצרות של פאבים, קוראים בשמה בין הסמטאות, דואגים לה כל כך. כשהיתה חוזרת לפנות בוקר, אי אפשר היה לתקשר איתה. אחר כך היתה מתפכחת וטומנת את ראשה בחיקי. "תתייאשו ממני כבר", היא ביקשה. "תעיפו אותי מהחיים שלכם. אני צרה צרורה".

עם הילדים היא היתה נהדרת. את כל המשחקים שאסור היה לשחק בבית הקשה שלה - היא שיחקה יחד איתם. חזרה בבת אחת להיות הילדה שאף פעם לא נתנו לה להיות. אהבתי להתבונן בה באותם רגעים. איזו מתיקות נשבה ממנה. כמה תום.

אבל האתגרים לא פסקו לרגע. היא היתה נעלמת לימים שלמים וחוזרת מנותקת לגמרי. אחר כך סיפרה שרצתה רק 'למחוק את הזכרונות'. אני זוכרת איך חיפשנו אותה באמצע סדנת יהדות בהרים, בסעודת ראש השנה. מתי לא בעצם?! הלכנו אחריה תחת השמש הקופחת ובגשם זלעפות. "תתיאשי", היא היתה ממררת בבכי בכל פעם אחרי שמצאנו אותה "תעזבי אותי כבר", היא נצמדה אלי עוד קצת. מכורבלת כמו גור חתולים קטן. הלב שלי יצא אליה.

מספר חודשים שהתה אצלנו, ואז הגיע תשעה באב. חשבתי שאני שומעת רעשים באמצע הלילה, אבל הלילות של קטמנדו אף פעם לא שקטים. ילדי רחוב מבעירים מדורות בכל פינה כדי לחמם את גופם ונהגי הריקשות סובבים הלוך ושוב.

הדבר הראשון שהיה חסר לי בבוקר הוא קופסת התכשיטים הצבעונית שנמצאת קבוע מול המיטה. כמעט כל התכשיטים הם כאלה שאני הכנתי בהרבה מאוד עמל. אחר כך גיליתי שגם קישוטי השיער, הפנקסים היפים שהיו על השידה אפילו המברשת והגומיות אינם. קמתי בבהלה למטבח ושם גיליתי שהארונות כמעט ריקים. כל החטיפים שהבאנו מארץ הקודש לילדים שלנו - אינם.

רצתי אל המיטה של שיר. גם היא איננה והתרמיל הגדול שהיה לה מתחת המיטה איננו. על השולחן בסלון המתין לנו פתק. "אני עוזבת את נפאל. ממשיכה להודו", היא כתבה שם. "לקחתי כמה דברים שיעזרו לי להמשך. תודה שהיתם הורים בשבילי. אמרתי לכם להתייאש ממני. אולי חבל שלא. אני צרה צרורה".

כל הגוף שלי רעד כשחשבתי על שיר נכנסת לחדר השינה שלנו באמצע הלילה ולוקחת מכל הבא ליד. גוזלת מן הילדים את הממתקים שלהם. למה שיר? למה? שבע שנים חלפו מאז. מידי פעם שמעתי על שיר מכל מיני חבר'ה שהסתובבו בהודו. הם ידעו לספר שהיא מחפשת את עצמה במנזרים ובבתי יתומים.

לפני שנה אירעה טרגדיה משפחתית שהחזירה אותה לארץ. שמעתי על כך מחברה משותפת. אין לי מושג איך הגעתי לשם. לא זוכרת כלום. זו לא הייתי אני שהלכתי לשבעה. אלו היו הרגליים שלי שהוליכו אותי אל הבית הצפוף בשכונה קטנה בירושלים.

היא ישבה שם מצומקת על הכסא, וקמה מיד כשראתה אותי נכנסת. השרשרת שעל הצוואר שלה היתה מוכרת לי. יכולתי להישבע שהיא היתה שלי קודם, אבל הדמעות חסמו לי את הראיה, אז אולי אני סתם מדמיינת. "תודה חני שלי, הגעת", היא לחשה והחיבוק שלה מחץ לי את הנשמה. "תתיאשי ממני כבר", היא הוסיפה. "תתיאשי", היא טמנה את ראש בחיקי. "תתייאשי".