מה בין תורה להיסטוריה

התורה אינה ספר היסטוריה והמעשים המסופרים בה נועדו להפקת ערכים ומוסר, ולא לסיפור עובדות כהוויתן. גם את אגדות החורבן של חז"ל יש לקרוא כך, והרוצים להכיר את העובדות ההיסטוריות – ולו בקירוב – יפנו אל יוספוס פלוויוס.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , ז' באב תשפ"א

מה בין תורה להיסטוריה-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון
הזכרנו לא מכבר את דברי הזוהר בפרשת בהעלותך, שאין להתייחס אל סיפורי התורה כאל כרוניקות היסטוריות. מטרת התורה היא להורות אמונות ודעות, מצוות ומוסר. הסיפורים שבתורה משרתים את המטרות הללו ואין להם ערך עצמי כעובדות היסטוריות.

הוגים רבים, מישראל ומאומות העולם, הצביעו על ההבדל המהותי ביחס להיסטוריה בין חכמת יוון לבין תורת ישראל. יוון העתיקה היא ערש ההיסטוריוגרפיה - כתיבת ההיסטוריה - של העולם כולו. והיא העמידה לעולם את גדולי ההיסטוריונים הראשונים: הרודוטוס, כסנופון, טקיטוס, ורבים אחרים.

ההיסטוריונים היוונים עוסקים בתיאור שיטתי וסדור של קורות הימים. לעומת זאת, בתקופות המקבילות בעם ישראל לא נוצרה ספרות היסטורית דומה. התנ"ך וחז"ל משתמשים בסיפורים נבחרים מן ההיסטוריה המעובדים באופנים שונים על מנת להפיק מהם מסר, ולא על מנת לתאר את העובדות כהוויתן.

התנ"ך וחז"ל מרבים להשתמש גם במשלים ובדברי אגדה, עד שלעתים קשה להבחין בין הממד הבדיוני לבין הממד הריאלי שלהם. בהגות האירופית במאה התשע-עשרה פותח הרעיון שההבדל בין יוון לישראל כרוך בכך שהתרבות היוונית היא תרבות של "אסתטיקה", בלשון חכמים: "יפיפותו של יפת", ואילו התרבות העברית היא תרבות של "אתיקה".

היוונות עוסקת בהתבוננות במציאות ותיאורה – ומכך נובעת גם תרומתה החשובה של יוון להתפתחות המדעים והאמנויות, ואילו התרבות העברית עוסקת בערכים, מוסר ומצוות, ומכך נובעת תרומתה החשובה של היהדות לעולם בתחומים אלה.

אחד הביטויים המובהקים של תופעת אי-ההיסטוריות של התורה מצוי בספר דברים, הוא משנה-תורה. בספר זה חוזר משה רבנו ומספר בפני העם רבים מן המעשים שתוארו בחומשים הקודמים, בעיקר שמות ובמדבר, החל מיציאת מצרים ועד להגעתו של העם אל ערבות יריחו, ערב הכניסה לארץ. משה רבנו אינו חוזר אף לא פעם אחת על המסופר בחומשים הקודמים באופן זהה לגמרי. לעולם, ה"גירסה" של משה רבנו שונה מה"גירסה" של החומשים, ברב או במעט.

לדוגמה, בפרק א' של ספר דברים חוזר משה רבנו על סיפור מינוי השופטים ועל סיפור חטא המרגלים. שני הסיפורים מסופרים בהבדלים משמעותיים מכפי שסופרו קודם לכן. סיפור מינוי השופטים בדברים נראה כהרכבה של שני סיפורים שונים בשמות ובבמדבר: בחומש שמות, בפרשת יתרו, סמוך למעמד הר סיני, מופיעה עצת יתרו למנות מערכת שיפוט שתסייע למשה: שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות. סיפור שונה לחלוטין מופיע בפרשת בהעלותך בספר במדבר.

שם, בעקבות תלונות המתאוננים והמתאוים, שגרמו למשה לבקש מה' שיקל מעליו את משא העם, הציע לו ה' למנות שבעים זקנים ולהאציל עליהם מרוחו כדי שיסייעו לו בהנהגת העם. במשנה התורה, בתחילת ספר דברים, יש הכלאה בין שני הסיפורים. משה רבנו פותח את סיפור מינוי השופטים בתלונתו לה' – כמתואר בפרשת בהעלותך, וחותם בהקמת מערכת משפט – כמתואר בפרשת יתרו.

גם בפרשת המרגלים יש הבדלים מהותיים בין הסיפור בפרשת שלח, לבין החזרה של משה בפרשת דברים. בראש ובראשונה, בספר במדבר אמר ה' למשה "שלח לך אנשים", ואילו בדברי משה בפרשת דברים נאמר: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו". לפי מקור אחד היוזמה היתה מאת ה', ולפי המקור השני, היוזמה היתה של העם.

מי שמתעניין בעובדות ההיסטוריות חייב ליישב את הסתירה בין המקורות שהרי אין הם עולים בקנה אחד ובמציאות יכול להתרחש רק אירוע אחד. לפיכך, רבים מן הפרשנים המסורתיים מימי חז"ל ועד ימינו הציעו פתרונות הרמוניסטיים לסתירות הללו, כיצד ניתן לשחזר מן הגירסאות השונות סיפור אחד. דבר זה אינו מסביר עדיין מדוע סופר הסיפור באופנים שונים במקומות שונים. מאותה סיבה, של חוסר היכולת לקבל סתירה בעובדות ההיסטוריות, מבקרי המקרא החדשים ראו בסתירות הללו הזדמנות לפתח תיאוריה שהתורה מורכבת מתעודות שונות וממקורות שונים ואינה "תורה מן השמים".

אולם אם ניגשים ללימוד התורה לפי דברי הזוהר בהם פתחנו ומקבלים את ההנחה שמטרת התורה אינה לספר מעשים ועובדות כהוויתן, אין כל פליאה בכך שאפשר לספר סיפור אחד באופנים שונים ובגירסאות שונות, כשכל אחת מהן משרתת מסר אחר. התופעה מוכרת מאד גם בספרות חז"ל, שבה אותו סיפור אגדי או מדרש יחול להופיע בכמה מקבילות: מקור תנאי, מקורות תלמודיים: בבלי וירושלמי, ומקורות מדרשיים: מדרשי הלכה או אגדה. בכל אחת מן המקבילות הוא מסופר באופן שונה, לעתים בשינויים קלים ולעתים בשינויים גדולים ומהותיים, כאשר כל סיפור מותאם להקשר בו הוא מובא וללקחים שמבקשים להפיק ממנו.

בפרשתנו, משה רבנו שוזר את הסיפורים על מינוי השופטים ועל שילוח המרגלים כחלק מנאום מוסרי המכיל ביקורת על אופי התנהגותם במדבר. בהקשר הזה הוא מנסח את שתי הפרשיות האלה כביטוי ל"טרחכם, משאכם וריבכם". לכן הוא מאשים את העם גם בעומס שנוצר עליו וחייב אותו לכונן מערכת משפט, וגם באי האמון בהבטחת ה' על הארץ הטובה, אי אמון שממנו נבעה הדרישה לשלוח אנשים לתור את הארץ ולבחון את טיבה, וממנו התגלגל חטאם של המרגלים.

יש להדגיש שאין שום הכרח לומר שהאופן בו מסופרים המעשים הללו בחומשי שמות ובמדבר הוא הסיפור ההיסטורי המקורי, והגירסה של משה רבנו היא עיבוד לצורך נאום התוכחה. גם הסיפורים בשמות ובמדבר אינם היסטוריוגרפיה קלאסית, והם עצמם מהווים עיבוד של האירועים הריאליים, שאין אנו יודעים אותם לאשורם. זו הסיבה שבגללה הרשו לעצמם חז"ל לעבד שוב ושוב את הסיפורים האלה, להוסיף להם פרטים ולעצב אותם לפי דרכם, בהתאם למגמות הדרשניות שלהם בכל אתר ואתר.

משעה שמבינים שזהו אופיו של הסיפור המקראי והחז"לי, שוב אין אנו מוטרדים משאלת האמת העובדתית וההיסטורית ומן החשש שמא סולפה. החשש לסילוף האמת ההיסטורית קיים רק אם הנחת המוצא המקדימה היא שהמספר מתיימר לספר את העובדות כהוויתן, אבל כאשר מוסכם מראש שהסיפור אינו מכוון לכך, אלא ללקחים הנובעים ממנו – שוב שאלת האמת העובדתית אינה רלוונטית לדיון.

הבט אחר של תופעה זו ניכר בסיפורי החורבן בהם אנו עוסקים בימים אלה. משלהי ימי בית שני ומחורבנו יש בידינו היסטוריוגרפיה מפורטת באופן יוצא דופן, חורג מכל הקיים בתולדות עם ישראל בעת העתיקה.

אלו הם הספרים "קדמוניות היהודים" ו"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" שנכתבו על ידי יוסף בן מתתיהו, הוא יוספוס פלוויוס. יוסף היה שותף למאורעות בדור החורבן ותיעד אותם בסגנון ההיסטוריוגרפיה היוונית אותה הכיר בעת שהותו ברומא אחרי החורבן, שם כתב את חיבוריו הגדולים.

לעומת זאת, מי שמעיין בספרות חז"ל על החורבן: במדרש איכה רבה, באגדות החורבן שבתלמודים, ובעוד מקורות, לא ימצא שום רצף תיאורי של המאורעות, אלא מבחר סיפורי אגדה, שמכוונים באופן ברור למסרים חינוכיים וערכיים. כדוגמת הסיפור המפורסם על קמצא ובר-קמצא, התולה את סיבת החורבן בביושו של אדם אחד ובהתעלמות של החכמים מן העוול החברתי שנגרם לו. סיפור המתאר באופן מוחשי את הרעיון הכללי שבית המקדש השני נחרב בגלל שנאת חינם. גם הסיפור הזה מופיע בשתי גירסאות שונות – האחת בתלמוד הבבלי במסכת גיטין והאחרת במדרש איכה רבה.

חכמים שונים בתקופות שונות נימקו את החורבן בסיבות שונות, לפעמים בשל פרשנותם את מה שאירע בימי חז"ל ולפעמים מפני שרצו לקשור את החורבן למסר אקטואלי לבני זמנם. למדרש איכה רבה יש שלשים ושש פתיחות, כמנין איכ"ה, ובכל אחת מהן מצביעים על שורש מרכזי אחר של החורבן. לכל אחת מן המגמות הללו יש גם סיפורי אגדה התומכים בה וממחישים אותה.

גם בזמננו, קיימות שתי דרכים מרכזיות ללימודי החורבן לקראת תשעה באב ובמהלכו. הגישה האחת היא תולדת היוונות: חקירת התשתית העובדתית ההיסטורית, במגמה להגיע לחשיפה מירב המידע ודיוקו. מלאכה זו נעשית בעיקר בידי היסטוריונים וארכיאולוגים ויש בה ערך לא מבוטל אך היא אינה הגישה היחידה ואף לא העיקרית.

הגישה האחרת היא תולדת העבריות, דרכם של הנביאים ושל חז"ל: להתמקד בנסיון לברר את השגיאות והחטאים שגרמו לחורבן, מתוך כוונה לתת את הדעת למסקנות המעשיות לזמן הזה. כדי שחלילה לא נחזור על הטעויות ההן, וכדי שנדע לתקן מעשינו, עד שנהיה ראויים לבנין בית המקדש במהרה בימינו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג