סיון רהב מאיר
סיון רהב מאירצילום: אייל בן יעיש

תשעה באב. יום צום ואבל, כבר כאלפיים שנה, לזכר חורבן בית המקדש. ובדור שבו אנחנו מתקדמים קדימה, מחורבן לבניין, היום הקריטי הזה נדחק הצידה. אולי כי תשעה באב חל בחופש הגדול והחם, וילדים לא מציירים בכיתה שער למחברת תשעה באב, כמו מחברות חגים אחרות.

אולי כי אנחנו מעדיפים חשבון נפש אישי (כמו ביום כיפור, שאותו רוב הציבור מציין) ולא חשבון נפש לאומי, כאומה. אולי כי נוח להסתפק במצב הקיים, שבו יש לנו מדינה וצבא, ולא לשאוף ליותר, למילים גדולות כמו גאולה ותיקון עולם.

אבל ישראלים רבים, ואיתם עוד מיליונים בעולם היהודי, יעצרו היום. יצומו, יישבו על הרצפה כסימן לאבלות, לא יאמרו "שלום" בחיוך בבוקר, יקראו את הקינות, יזכירו את כל הצרות שפקדו את עמנו (ובתוכן הצרות של השנה האחרונה) מאז שנחרב בית המקדש.

כאשר כבר כן עוסקים בתשעה באב, אפשר לנחש מראש איך ייראה פס הקול.

הכנסת הרי סיפקה שלל תמונות קולניות של מריבות בעת האחרונה. נשדר אותן שוב ושוב, ונאמר: "שנאת חינם". אבל אולי זו דרך קלה מדי להתמודד עם היום הזה. כי זה לא רק הפוליטיקאים, אלה אנחנו. אי־אפשר להפיל על 120 איש את הכל.

התרבות, התקשורת, השיח, הרשתות, הפיד, גיבורי התרבות, הפלייליסט, הלך הרוח – כל אלה נתונים בידי תשעה מיליון ישראלים. גם אנחנו משפיעים, אי־אפשר רק לצקצק ולהתלונן. אם פוליטיקאי אחד צועק "אפס", זה דבר אחד. אם אלפים כותבים לו "אפס" בתגובות, זה דבר אחר.

צריך להיות מודעים לסכנה הזו בעיקר בעידן הניו־מדיה. דברים שלא נעז לומר למישהו פנים אל פנים, יוצאים בקלות דרך המקלדת. יוצא לי להגיב לפעמים למי שכותב לי קללות ונאצות. בדרך כלל התגובה בצד השני היא: נכון, לא התכוונתי, בכלל לא חשבתי לפני שהקלדתי.

אבל אם ננסה להיות כנים עוד יותר, הרי שהמשוואה "תשעה באב = שנאת חינם" גם היא אינה מדויקת בכלל. יש עוד סיבות רבות לחורבן הבית.

חז"ל מספרים לנו שערב החורבן, אנשים לא הצליחו לנהל דיון ולהעביר ביקורת בונה. הם מספרים על חוסר נאמנות בין איש לאשתו, על חוסר חינוך לילדים, על חברה שהתפרקה מכל ערכיה ונכסיה, על זלזול כלפי התורה והשבת, על אנשים שחטאו בגלוי בלי בושה מינימלית בחטאם, ועוד ועוד. במקורותינו מופיעים עוד שיעורי בית רבים עבורנו, לקחים שנכתבו בדם. זהו היום להתבונן בהם באומץ, ולתקן.

באדיבות "ידיעות אחרונות"