ד"ר אלון גושן גוטשטיין
ד"ר אלון גושן גוטשטיין צילום: באדיבות המצולם

חברי לספסל הלימודים בישיבה, לפני קרוב ליובל שנים, דב הלברטל, פרסם מאמר בבימה זו ובה הוא מבטא את שלילתה המוחלטת של היהדות הרפורמית.

בדבריו משולבים מספר טענות – דמיון לנצרות, העדר שיתוף בעשיה הציונית מתוך החיים בארץ ישראל, תמיכה באויבי ישראל במישור הפוליטי, הגדרת גוים כיהודים, ביטול מצוות מעשיות. בשורה התחתונה – הם האשמים בחורבן הבית, אסור לאהוב אותם, ויש לסלקם.

דבריו הם תמצית מזוקקת של גישה רווחת בציבוריות הדתית הישראלית, ומאמרים נוספים המתפרסמים מעל בימה זו גם הם שותפים לשלילת הרפורמה, השואתה לנצרות והתביעה לסילוקה (נכון לרגע כתיבת שורות אלו משתקפת הבנה כזו בדברי הרב עמיחי עליאש).

מדי פעם בפעם אני כותב לדב תגובה למאמריו הפובליציסטיים, לעתים יישר כח גדול, ולעתים הסתייגות קשה. כתבתי לדב ותיארתי את מאמרו, מבחינתי כ"מאמר זוועה בכל קנה מידה אפשרי". תגובתו – פרסם את דבריך בטור תגובה, ואולי אגיב לתגובתך. אז הנה תגובתי.

בתכתובת בינינו תיאר דב את היכרתו עם התנועה הרפורמית מתוך המאמר בויקיפדיה. דא עקא, אי אפשר לדון בסוגיות הנוגעות לכלל ישראל מתוך היכרות המתבססת על מאמרי ויקיפדיה, מבלי להכיר את המציאות ההיסטורית והחברתית. הדבר יוצר עיוותים, ובראשם טישטוש בין התנועה הרפורמית בראשית התהוותה במאה ה19 בגרמניה לבין האתגר הקיומי של עם ישראל היום, והצורך לגבש עמדה ביחס למכלול הזרמים.

ממילא, כדאי להסיר מסדר היום מספר טענות לא רלונטיות – הזיקה לנצרות (היסטוריונים יטענו אותה טענה לגבי אלמנטים אלו ואחרים של היהדות הנאמנה; אין שום זיקה היום. בין יהדות רפורמית לבין נצרות, לא באופן התפילה ולא באידיאולגיה. נקודה).

כדאי להוריד מסדר היום גם טענות "ציוניות" החודרות לביקורת שהיא דתית ביסודה. את אותן הטענות ניתן לטעון גם כלפי חרדי אמריקה. עצם ההנחה שניתן למדוד לגיטימיות דתית על פי שיתוף במפעל החיים בישראל היא בומרנג שהלברטל ורבים אחרים בכל מקרה אינם מוכנים לקבל, שכן הוא פותח פתח למגוון דרישות קבלה והקלה בתנאי הלכה של בני זרמים שונים, ובכללם גוים, המשרתים בצה"ל, נושאים בעול וכו'. גם ביקורת ישראל הוא קריטריון פסול. העובדה שישנם רבנים המשתייכים לזרמים לא אורתודוכסיים המבקרים את ישראל אינה עושה את הזרמים הללו לאשמים. העובדה היא שהזרמים הללו כזרמים, על מנהיגותם, ועל פי רובם המכריע, תומכים בישראל ובמדיניותה, גם אם יש להם הסתייגויות.

אליבא דהלברטל זה צריך היה להספיק לקבל אותם, לאהוב אותם אהבה שאינה אהבת חינם, ולאפשר להם מקום בציבוריות הישראלית ובמקומות הקדושים.

עוד באותו נושא:

אין מנוס מלהסיק שעל סמך הכללות מסוימות מתגבשת עמדה שלילית כלפי כלל רחב יותר. באותו אופן בו אנו סולדים מהכללות לגבי דתיים או חרדים על פי מעשיה של קבוצה מסוימת ולא בהכרח מיצגת, עלינו להימנע מגיבוש סטריאוטיפים לגבי זרמים אחרים. אכן, כאשר אין היכרות אישית, עם אישים מבני זרם אחר ועם המציאות הדתית והסוציולוגית של הזולת, אין דרך להימנע מליפול בפח ההכללות השטחיות, וסופן של אותן הכללות שטחיות שהן מביאות לשלילת אהבת חינם, וממילא לאותו סוג של שנאת חינם הנשקף מדברי הלברטל.

מה נותר אם כן מדברי הביקורת? דומני שהליבה של הטיעון נוגעת לסטיות עקרוניות מן ההלכה, סטיות שיהדות דתית לא יכולה לקבל. בהחלט יתכן שההגדרה הרפורמית שהתקבלה לפני עשורים אחדים בדבר ייחוס יהדות על פי האב ולא רק על פי האם היא החלטה הרת גורל שעושה נזק נורא ואולי בלתי הפיך ביחסים בתוך עם ישראל. אך זו אינה ההחלטה החמורה היחידה. ככלל, תנועה זו אינה מחויבת להלכה במובן שיהודים שומרי תורה ומצוות (קרי: אורתודוכסים) מחויבים לה, והנזקים (בעיקר הדמוגרפיים) מצטברים על פני דורות.

ביסוד שלילת הרפורמים עומד ערך מרכזי – שלימות התורה והנאמנות לה. מן הצד שכנגד עומד ערך אחר – שלימות עם ישראל. השאלה שעומדת על סדר היום הציבורי היא כיצד לאזן בין שתי שלימויות אלו. העמדה שהלברטל מיצג, ואשר רוב הכותבים התומכים בהשתלטות על עזרת ישראל בתשעה באב תומכים בה, גם אם שלא במודע, היא שבמתח שבין השניים גובר ערך התורה על ערך ישראל. וכלשונו הזהב של הלברטל: "שישתקו וייעלמו". יתכן ולדאבוננו כך אכן יקרה, אם מגמות דמוגרפיות מסוימות ביהדות ארצות הברית ימשיכו ויתגברו.

אך מנטליות זו של "שארית הפליטה" שהלברטל והאורתודוכסיה שעמו מיצגים, לפיה ייעלם חלק מעם ישראל, והם, ישראל הנאמנים, ימשיכו את הקיום היהודי האותנטי, היא מנטליות פסולה. מי שמם להכריע בין דם לדם, בין יהודי ליהודי? מדוע חילונים מקובלים, בעוד רפורמים דחויים? מדוע פשרות מסוימות נעשות במדינה לשם "הכלל", ופשרות אחרות נפסלות? אילו תהליכי חשיבה רחבים יותר, הנוגעים למצבו הכולל של עם ישראל נעשו ביסוד העמדה של הלברטל ושות'? חוששני שהללו לא נעשו. יריות שנאת החינם נעשות בשליפה מן המותן, בתגובה למאורע זה או אחר, ללא הכרת המציאות וללא נסיון להתוות קוים מנחים להתמודד עם מורכבותה.

נסיונות אחדים נעשו לשמר את תודעת העם האחד. לצערי, הללו כשלו בשל התערבותם של פוליטיקאים והשתלטות העמדה שבצורה כזו או אחרת מיוצגת על ידי הלברטל על המרחב הרעיוני הציבורי. כך, למשל, ועדת נאמן שניסתה למצוא פתרון לבעית הגיור, הגיעה לפתרון מוסכם על כל הזרמים, שכלל הסכמתם לגיור אורתודוקסי. ידידי פרופ' בנימין איש שלום מונה לעמוד בראש מוסד שטיפל בהסדרת הגיור מתוך מבט כלל ישראלי. היוזמה נכשלה בשל פוליטיקה חרדית, שהתבטאה בשלילתם של דייני גיור את הפשרות שהושגו. פשרת הכותל היא מקרה נוסף. הפשרה בושלה, בטוב טעם ובדיפלומטיה שקטה, על ידי רב הכותל, הרב רבינוביץ', תוך התיעצות עם גדולי תורה, ובכללם הגר"ח קנייבסקי שליט"א. היא טורפדה כאשר פוליטיקאים חרדים התנגדו לה, והיתר היסטוריה.

מי שאינו מוכן לפתור את הבעיות של כלל ישראל על יסוד "שישתקו וייעלמו" חייב לאמץ מבט כולל על סוגיות השעה, ובראשן שאלת אחדות ישראל. הרב יונתן זקס ז"ל הקדיש ספר חשוב לסוגיא זו. הספר נקרא One People?. לטעמי זהו ספרו הטוב ביותר, ואני מקוה שהוא יתורגם לעברית בקרוב.

הספר מתמודד עם הבעיה שביסוד טור זה – האם אנו עדיין עם אחד? בספר זה מבחין זקס הבחנה חשובה בין פלורליזם לאינקלוסיביזם. זקס שולל את רעיון הפלורליזם בין הזרמים השונים ביהדות. אי אפשר, לדבריו, להעניק לגיטימיות שוה לכל הזרמים, על בסיס עקרוני. מבחינת ההשקפה הדתית ומבחינת ההלכה אין מקום להכיר ברפורמים כשוי ערך מבחינת הלגיטימיות הדתית שלהם. אך האלטרנטיבה לפלורליזם אינה שלילת האחר.

האלטרנטיבה היא בדיוק זו שהנחתה את גדולי הרבנים שתמכו בחזון הציוני, ובכללם התמיכה בשיתוף פעולה עם מחללי שבתות ובועלי נידות. זקס מכנה עמדה זו אינקלוסיביסטית, דהיינו עמדה מכילה ומקבלת לא את הלגיטימיות הרעיונית של הזולת אלא את עצם קיומו כחלק מן הכלל. האסטרטגיה הנפוצה היא זו של תינוקות שנשבו. תהא האסטרטגיה אשר תהא, קבלת הזרמים האחרים אינה מחייבת הכרה עקרונית בלגיטימיות הדתית שלהם. היא כן מחייבת מאמץ לשימור אחדות העם היהודי. הטענה מהותית ועקרונית יותר מאשר תמיכתם הפוליטית והכלכלית של יהודי ארצות הברית, שלא היינו רוצים שתיעלם. היא נוגעת לכך שלא היינו רוצים שיהודים ייעלמו. אנו קרובים מדאי לשואה מכדי לאמץ מנטליות של "ישתקו וייעלמו". צו השעה גדול יותר מאהבת חינם. צו השעה הוא אחדות, ומציאת האיזון הראוי בין אחדות התורה לאחדות העם, והחתירה לאחדות ביניהם. ללא אותה האהבה המעטרת את טורי העיתונים בשבועות אלו לא נוכל להשיג איזון זה.

 

הרב ד"ר אלון גושן-גוטשטיין היה ראש המכון לחקר מחשבת חז"ל בבית מורשה, והיום מנהל את המכון הבינדתי Elijah Interfaith Institute.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו