הרב פרופ' יהודה ברנדס
הרב פרופ' יהודה ברנדס צילום: גרשון אלינסון

נאומו הגדול של משה רבנו בחלק הראשון של חומש דברים, נפתח בפרשת דברים בדברי תוכחה. ראויים דברי תוכחה אלה להיקרא בשבת חזון, לקראת תשעה באב. בעלי הקריאה מדגישים זאת בטעמי המקרא: את הפסוק "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם" קוראים בניגון איכה וכך גם את פסוקי ההפטרה: "איכה היתה לזונה קריה נאמנה".

הם רומזים בכך - בעקבות המדרש - לקשר בין שלש ה"איכה": זו שבתורה, זו שבנביא ישעיהו וזו שבמגילת קינות אותה קוראים בתשעה באב.

בפרשת ואתחנן, עובר נאומו של משה מעיסוק בעבר, לעיסוק בעתיד, בכניסה לארץ ישראל. תיאורי שבחה של ארץ ישראל מופיעים בהרחבה גם בפרשתנו וגם בפרשה הבאה אחריה, פרשת עקב. ראויות הן פרשיות אלה להיקרא בשבתות הנחמה שאחרי תשעה באב ובסמוך לט"ו באב, שהוא מועד של תיקון שברים, ריפוי ואיחוי.

אפילו הפסוקים הפותחים את הפרשה, המתארים את האכזבה של משה רבנו מכך שתחנוניו לא הועילו והוא לא יזכה להכנס לארץ, מכילים ממד של שבחי הארץ. עצמת תחנוניו של משה רבנו מעידה עד כמה גדולה חשיבותה של ישיבת ארץ ישראל בעיניו, והעובדה שאפילו משה רבנו לא זכה להיכנס אליה אחרי שנכשל בפרשת מי-מריבה, מורה על מעלתה וקדושתה, ועל הזכות המיוחדת שיש לבאים בה וליושבים בה.

יש מפרשים, שהכניסה לארץ ישראל נמנעה ממשה ואהרן לא רק בגלל המעידה החד-פעמית במי-מריבה, אלא מפני שהמעידה הזאת העידה על כך שאופי הנהגתם מתאים לתקופת הנדודים במדבר, במחנה סובב משכן המונהג על ידי ענן ה', ולא מתאימה לתקופה הצפויה של ישיבה ברחבי הארץ, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, העובדים את אדמתם ואוספים את יבולם.

בין כך ובין כך נמצאנו למדים, כבר מפתיחת הפרשה ועוד יותר מן המפורש בהמשכה, עד לפרשת "והיה אם שמע" שבסופה, שהישיבה בארץ ישראל אינה רק זכות אלא גם דרישה מחייבת.

לפני שנים רבות, בסמינריון מדריכים של בני עקיבא שהתקיים בשבת פרשת עקב, קם אחד המדריכים לומר "דבר תורה" בסעודת שבת. פתח ואמר, שאין בכוונתו לומר שום פירוש ושום דרשה, אלא לקרוא את הפסוקים הכתובים בתורה כמות שהם, מפני שמרוב דיבורים מסביב לא שומעים את האמת הפשוטה והמזוקקת הכתובה בפסוקים אלה. ואכן, כל שעשה היה להקריא ברגש ובהטעמה את דברי משה רבנו, על שבחה של הארץ, על התנאים לזכות בהם, ועל הסכנה האורבת להתרשלות במצוות ושכחת ה'. אלה הדברים הדהדו באולם בעצמה רבה גם זמן רב אחרי שהתיישב והחבורה המשיכה בסעודה ובזמירות שבת.

אף אני אינני בא הפעם לחדש דבר, אלא רק להזכיר את הידוע, שלפעמים מתעמעם ונשכח, כפי שהזהירה התורה בפרשיות אלה, חזור והזהר.

טובה הארץ מאד מאד. בזאת נאלצו להכיר גם המרגלים שביקשו להוציא את דיבתה רעה. עינינו הרואות, שכך הוא. ועוד רואות עינינו בחוש ממש, את התקיימות דבריו של הרמב"ן, שלמד מן התוכחה שבפרשת בחוקותי בספר ויקרא, ברכה גדולה. כאשר תהיה הארץ בידי האומות ועם ישראל יהיה בגלות, היא תהפוך לשממה, מכיוון שהיא נענית רק לעם ישראל שעבורו נועדה, רק לו היא נותנת מטובה ומשפע ברכתה:

"ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם" (רמב"ן ויקרא כו, טז).

בצד התיאורים המרהיבים של השפע והברכה, מופיעה גם ההסתייגות, שכל השפע הזה אינו מובטח ואינו ניתן חינם. הוא ניתן כדי שעם ישראל יקיים את ייעודו בארץ.

התנאי הראשון הוא ההכרה בכך שהשפע וההצלחה הם חסדי שמים ולא (רק) מעשה ידי אדם: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'...". סכנת השכחה הזאת גדולה במיוחד בארץ, כאשר רובצת לפתחנו המחשבה השגויה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". המסקנה הנובעת מן התנאי הראשון היא חובה להתנהגות מעשית: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ". פרשיות התוכחה מלמדות שאם עם ישראל אינו ממלא את חלקו בברית התורה והארץ, מתחילה, בשלב ראשון, נסיגה באיכות החיים בארץ, והיא הולכת ומחריפה שלב אחרי שלב. בשלב האחרון, אם הלקח לא נלמד חלילה, העם לא יכול לשרוד בארץ והוא נאלץ לגלות ממנה.

יש מפרשים שהסיבה שבגללה מאנו המרגלים להיכנס לארץ היתה החשש מפני האתגר הגדול הזה. במדבר, אוכלי המן היושבים סביב המשכן ונהנים מהגנת ענן ה', לא יכלו לשכוח את ה' אף לא לרגע אחד ולא יכלו לדמיין לעצמם ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". מדי יום ביומו פרנסתם היתה תלויה במן היורד מן השמים ובמים הנובעים מבארה של מרים. המרגלים הבינו היטב את האיום והסכנה שבברית הארץ, וחששו מכך, בצדק. הסכנות שצפו היו נכונות בנסיבות מסוימות – כאשר ה' יסיר את השגחתו בעקבות חטאי העם. הם העדיפו לוותר על הטובה המובטחת בשל הסכנה הכרוכה בה. דורות רבים אחריהם ועד ימינו אלה, ממשיכי דרכם של המרגלים סבורים שעדיף להישאר בגלות ולא להתחייב בסכנות הכרוכות בישיבת ארץ ישראל, על אף כל הברכה והתקווה הטמונה בה.

התורה מלמדת שהתחשיב של המרגלים היה שגוי ושהוא עוון חמור. אסור לוותר על האתגרים מפני החשש לכישלון. לא נמנעים מלטפס גבוה רק בגלל החשש מנפילה, אך צריך לטפס בזהירות ולהשתדל ככל האפשר להימנע מנפילות.

חשבון הנפש הפשוט והיומיומי של כל יהודי היושב בארץ ישראל מתחייב מן הקריאה בפרשיות אלה: ראשית, יש להודות לה' על הטובה ולא לכפור בה. יש למעט בביקורת קנטרנית בנוסח המתאוננים והמתאווים במדבר ולהרבות בהתבוננות בשבחה וטובתה של הארץ, ובזכות שבישיבה בה. בעקבות ההכרה הזאת, מוטל על כל יהודי היושב בארץ להשתדל לעשות את המיטב כדי לקיים את חלקו בברית, לעשות הישר והטוב בעיני ה'. לכל הפחות, חייבים כל אחד ואחת לעשות זאת בעצמם, אולם בהביננו את האחריות ההדדית ואת העובדה שאין מדובר כאן בגמול אישי לצדיק, אלא בחשבון הכללי של האומה, צריך להשתדל גם להשפיע טוב על סביבותינו. יש לעודד ככל האפשר, בדרכי נועם ובאהבה רבה, את ההבנה הזאת ואת העשייה המתבקשת ממנה, למען נאריך ימים על האדמה הזאת, אשר ה' אלקינו נותן לנו.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו