בנימין נתניהו
בנימין נתניהו צילום: Yonatan Sindel/Flash90

בדיחה משנות השבעים סיפרה ששר האוצר ביקר יום אחד באוניברסיטה. הסטודנטים והמרצים שטחו בפניו את בקשותיהם ועוזרו הנאמן של שר האוצר רשם בדקדקנות כל בקשה. כשיצאו שאל העוזר את שר האוצר מה לעשות עם הרשימה. שר האוצר ענה: קמט את הנייר וזרוק אותו לפח.

כעבור זמן מה ביקר שר האוצר בבית הסוהר. האסירים העלו טענות בפני שר האוצר על שחסר להם את זה ואת זה ואת זה, והעוזר הנאמן שוב רשם הכל בדקדקנות. כשיצאו שאל העוזר את שר האוצר: לקמט את הנייר ולזרוק לפח? השתגעת, ענה שר האוצר, אנחנו נשב על כל סעיף וסעיף ונבדוק מה אפשר לעזור.

העוזר לא הבין: את הבקשות של הסטודנטים, עתידנו האינטלקטואלי, זרקת לפח, ואת הבקשות של העבריינים אתה מתכוון למלא?

שר האוצר השיב: תבין, סטודנטים – בטוח כבר לא נהיה אף פעם...

בשנות השבעים של המאה הקודמת זו נחשבה לבדיחה קורעת. היום אף אחד לא מבין מה מצחיק כאן.

אז למה סיפרתי את הבדיחה העתיקה הזו? כתזכורת לנפתלי בנט ולשר המשפטים גדעון סער. סער מנסה לקדם חוק הקובע שאדם שהוגש נגדו כתב אישום, לא יוכל להיות מועמד לראשות הממשלה. איילת שקד יצאה בתוקף נגד ההצעה. נפתלי בנט פוסח על שתי הסעיפים.

בעיקרון זהו חוק בלתי דמוקרטי ובלתי מוסרי בעליל. החוק הזה נותן ליועץ המשפטי לממשלה, או לפרקליט המדינה או לשניהם, את היכולת להחליט מי יהיה ראש הממשלה. הם פשוט צריכים לפברק או לתפור אשמה כלשהי, להגיש כתב אישום – והופ, האיש חייב להתפטר או שלא יוכל להתמודד. אחרי כמה וכמה שנות עינוי דין, כשהוא ייצא זכאי, לתפקיד ראש הממשלה הוא כבר לא יוכל לחזור.

זה בדיוק היה הנימוק של בנט כשהתנגד להצעה כזו לפני שנה.

כדאי שבנט יזכור, וכמוהו גדעון סער, שסטודנטים הם כבר לא יהיו, אבל ייתכן שביום מן הימים יועץ משפטי או פרקליט מדינה כלשהו, יחליט להגיש גם נגדם כתב אישום על תיק תפור כלשהו, ואז יימנע מכל אחד מהם לכהן כראש ממשלה – על סמך החוק שהם בעצמם העבירו.

השר סער כתב השבוע בנימוקים לחוק, כי ״ראש עיר, היחיד שנבחר במישרין על ידי התושבים, מושעה כשמוגש נגדו כתב אישום (חוק זה העברתי כשר הפנים בממשלת נתניהו השלישית, בתמיכתו). שר או סגן שר מתפטר כשמוגש נגדו כתב אישום. החלת הנורמה הזאת על תפקיד ראש הממשלה היא קביעה ערכית של המחוקק. דווקא ההתנגדות להצעת חוק זאת היא פרסונלית".

סער צודק בנקודה אחת: צריכה להיות נורמה אחידה הן לראש הממשלה, הן לראשי ערים, והן לשרים. אבל ההיגיון מחייב שהנורמה תהיה הפוכה מזו שמציע סער: אם העיקרון קובע שכל אדם הוא בחזקת זכאי עד שלא הוכחה אשמתו, זה נוגע גם למועמד לראשות ממשלה, גם לשר וגם לראש עיר. לכן חייבים לשנות את החוק – שיקבע כי לא רק ראש ממשלה אלא גם שר לא יחוייב להתפטר עם הגשת כתב אישום, אלא רק אחרי הרשעה.

כמה תזכורות מפורסמות מהעבר, מה המשמעות של הגשת כתב אישום:

יעקב נאמן, שר המשפטים הראשון בממשלת נתניהו הראשונה, נאלץ חודשיים אחרי מינויו לתפקיד להתפטר בעקבות הודעת היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט העליון כי החליט לפתוח בחקירה פלילית נגדו. שנה אח"כ, שנה רוויית כאב לב, הוא זוכה לחלוטין לאחר שנמצא שפעל בתום לב, אבל לתפקיד שר המשפטים כבר לא יכול היה לחזור.

סיפור דומה עבר על רפאל איתן, רפול, רמטכ"ל צה"ל שנמנע ממנו להתמנות לתפקיד השר לביטחון פנים, גם זאת בממשלת נתניהו הראשונה, בגלל חקירה פלילית שהתקיימה נגדו על שימוש פוליטי בפרטים אישיים שהוצאו ממאגרים צבאיים. רפול הועמד לדין וזוכה מחוסר אשמה, אבל את תפקיד השר לביטחון פנים איבד.

כשאריאל שרון הרכיב את ממשלתו הראשונה ב-2001, הנשיא הקודם ראובן ריבלין נאלץ לוותר על תיק המשפטים כיוון שהתנהלו נגדו שבעה תיקי חקירה בנוגע ליחסיו עם הקבלן דודי אפל. באחד מהם המליצה המשטרה להעמידו לדין. שלוש וחצי שנים מאוחר יותר נסגרו שישה מהתיקים מפאת חוסר אשמה ואילו התיק השביעי בחשד לשיבוש מהלכי חקירה בפרשת איציק מרדכי, נסגר בעילות של חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. ריבלין נאלץ להסתפק בתפקיד שר התקשורת, ובתגובה לסגירת התיקים אמר: "מי יחזיר לי ולמשפחתי שלוש שנים וחצי קשות שלקחו לי. איך אפשר לחגוג כשאני יודע שיש המון אזרחים שלהם אין יכולת להתמודד מול מערכת הרשע הזאת?!"

ב-16 בדצמבר 2012 הודיע אביגדור ליברמן על התפטרותו מתפקיד שר החוץ, בעקבות החלטת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, להעמידו לדין בפרשת השגריר בבלארוס. בנובמבר 2013 שב ליברמן לכהן כשר החוץ, לאחר שזוכה בבית משפט השלום בירושלים מהעבירות שבהן הואשם.

דומני שהבאתי כאן די עדויות המוכיחות שהגשת כתב אישום איננה הרשעה. ולכן אסור שהליך כזה ימנע מינוי של אדם לכל תפקיד, כולל ראש ממשלה, כל עוד לא הורשע בדין.

חגי הוברמן הוא עורך השבועון "מצב הרוח"