הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג
הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוגצילום: מירי שמעונוביץ

הרב פרופ' יהודה ברנדס, ראש המכללה האקדמית הרצוג, זוכה פרס ירושלים לחינוך, על עשרות שנים של חינוך וניהול מוסדות לימודים ועל חקירת התלמוד וכתיבת מאמרים וספרים רבים בתחום. כיום בתפקידו כראש המכללה האקדמית הרצוג מוביל הרב ברנדס את המכללה הראשונה בחמ"ד ומכשיר אלפי מורים בחינוך הדתי, החרדי והממלכתי בארץ ובכל רחבי העולם. המכללה משמשת בית גידול לתלמידי חכמים המשלבים ספרא וסייפא ומחברים בין קודש לחול. זכה עם ישראל ומתברך בבוגרי המכללה האקדמית הרצוג ובתרומתם בכל מוסדות החינוך.

זיכרון ילדות

לפעמים, כאשר אני קורא או שומע זיכרונות של מבוגרים מימי בית הספר, אני מצטער על השריטות שהשאירו מורים ומוסדות בנשמתם של ילדים, שריטות שגם אם הגלידו, נשארו חרותות בנפשם עד בגרות ואפילו עד זקנה ושיבה. על הרקע הזה אני די מופתע לגלות ששמונה שנות בית הספר היסודי שלי בממ"ד בר אילן בתל אביב זכורות לי כשנים נעימות וחיוביות. יכול להיות שמכיוון שהייתי תלמיד טוב וקצת חנון (אז קראו לזה יורם) לא נפגעתי כמו אחדים מחבריי, שחלקם סבלו שם לא מעט. יש לי אוסף לא מבוטל של חוויות חיוביות מבית הספר היסודי. בעקבותיהן הצטברו גם זיכרונות דומים מימי לימודיי בנתיב מאיר, בישיבת הכותל ובאוניברסיטה העברית. לכל אלו הייתה תרומה חשובה לעיצוב הגישה החיובית שלי למלאכת החינוך.

זיכרון נעורים מראשית ימי ההדרכה שלי בבני עקיבא: מעשה בחניך שנחשב פרובלמטי ביותר. ועדת השבט ביקשה להעיף אותו מהסניף, וגם הקומונרית הייתה מוכנה לתמוך במהלך. התייעצתי עם אבי מורי, שהיה בעברו מדריך בתנועת נוער בגליציה. תיארתי את הבחור ונוראותיו ושאלתי את אבא מה עליי לעשות. שאל אותי אבי: מה התפקיד שלך בסניף? אמרתי לו: מדריך. ומה עושה מדריך? הסברתי לו כמיטב יכולתי. אז מה השאלה? חזר ושאל. שוב סיפרתי את המעשה בחניך והצגתי את הספק אם להרחיקו. אבי חזר לברר מה תפקידי. כדרכם של נערים, כבר התחלתי להטיל ספק במידת הערנות והחדות של אבא, אבל לבסוף הבנתי מה הוא אומר לי: התפקיד שלך בסניף הוא להדריך, אז תדריך אותו, מה פתאום לזרוק אותו? רעיון די טריוויאלי שלפעמים נוטים לשכוח אותו. די בנאלי להשלים ולומר שכעבור זמן מה הבחור הפך להיות מדריך בסניף ולימים פיתח קריירה בתחום ההיי־טק בשילוב עם עשיה חינוכית, הקים משפחה לתפארת, לומד תורה ומשכיל ושומר עד היום על קשר עם המדריך.

המנוע לעשייה

כמי שלא זכה להכיר אף אחד מהסבים והסבתות שלו, מכיוון שכולם נרצחו על אדמת אירופה, אני חי בתודעה מתמדת של פליאה על הנס שאנחנו חיים בתוכו. כשמטפסים במעלה הר, וחם וקשה והרגליים בקושי סוחבות, ואז עוצרים לרגע, מסתכלים למטה ורואים מאיפה הגענו, נושאים עיניים סביב ורואים את הנוף עוצר הנשימה, מקבלים כוח וחשק להמשיך לטפס עוד ולקוות להגיע עד הפסגה. בכל בוקר בתפילה אני משתדל להסתכל לאחור ולראות היכן היה עם ישראל לפני שמונים שנה וכמה טיפסנו מאז. להסתכל סביב בעת אמירת פסוקי דזמרה ולראות את השגשוג הביטחוני, הכלכלי, החברתי, התורני והתרבותי של המדינה. להתבונן בנס קיבוץ הגלויות ותקומת מדינת ישראל, שהוא חלום של דורות המתגשם לעינינו ואנו חיים בתוכו. העובדה הזאת מחייבת אותנו להציב את כל הקשיים שלנו, האישיים והקהילתיים, בפרופורציות נכונות. היא גם דורשת אותנו לשאת עיניים כלפי מעלה ולהמשיך לטפס, להשתכלל ולהשתפר.

רגע של נחת

הדבר הראשון שאני חושב עליו בהקשר הזה הוא הבית שזכינו להקים והמשפחה שזכינו לגדל. אבל אם עוסקים בענייני חינוך וציבור, שהרי לשם כך נתכנסנו, מאוד משמחת אותי היכולת לפעול במערכות חינוכיות מתוך שלום ורעות, בלי מלחמות ועימותים עם החולקים עלינו, מימין ומשמאל. הראינו שאפשר לקדם ארגונים ומוסדות לשגשוג וצמיחה ולהשפעה משמעותית על חניכים ותלמידים, על הסגל ועל המעגלים המשפחתיים והחברתיים הסובבים בהשקט ובנחת, מתוך יישוב הדעת, מתינות וסבלנות. הייתי שותף לכך בבני עקיבא, במעלה - המרכז לציונות דתית, בבית הספר התיכון על שם הימלפרב, בבית מורשה וכיום במכללת הרצוג. אחד הר"מים בישיבה שבה למדתי היה דורש את מילות ברכת יוצר המאורות "עושה חדשות – בעל מלחמות". הפירוש שלו היה מהכיוון השמרני: חובבי חידושים מחוללים מלחמות ולכן כדאי להימנע מכך. אחרים דורשים הפוך – אם אתה רוצה לעשות חדשות, כדאי שתחולל מלחמות. אני חש סיפוק דווקא כאשר ה"עושה חדשות" מוליד את "זורע צדקות" ו"מצמיח ישועות", ומצמצם או אפילו מדלג ממש על שלב המלחמות.

חלומות לעתיד

הייתי שמח לראות שאנו מצליחים לקדם את יכולת ההידברות, הכבוד ההדדי והשיח בין האישים והקבוצות השונות בחברה. להתחיל בסביבה הקרובה שבה יש לנו מידה מסוימת של השפעה, המכללה, מוריה ותלמידיה, והמעגלים המשפחתיים והחברתיים הסובבים אותה. זה יכול להתרחב במעגלים, באדוות, לכל הציבור הציוני־דתי, לחברה הישראלית כולה ואף לעולם היהודי. במחלוקת יש ברכה גדולה, אסור לסתום פיות וצריך לתת מקום לכל הדעות וקשת הרעיונות כדי לטפח מחשבה חופשית ויצירתיות. אבל לעתים קרובות מדי גולשים אצלנו לשיח מכוער של השמצות וגידופים, סתימת פיות ועלבונות אישיים, שמשיגים את ההפך הגמור. זו בעיה שאי אפשר להסתפק בקינות עליה, אלא חייבים לפעול באופן אקטיבי כדי לפתור אותה. יש להחיות בכל מרחבי החינוך והציבוריות שלנו את רוח בית המדרש המסורתי אשר מעודד לימוד מעמיק שיש בו כבוד למסורת ומחלוקת לשם שמיים ואת רוח האקדמיה הקלאסית שמטפחת מחשבה חופשית, ידע ומחקר בכל מרחבי החינוך והציבוריות שלנו.