אם אתם חיים במדינת ישראל בשבועות האחרונים בטח נחשפתם למונח 'אגרות גודש', או, כמו שמשרד האוצר מעדיף לכנות אותם 'אגרות תחבורה ציבורית'.
השם שמשרד האוצר בחר קצת מכובס ויותר נעים באוזן, אבל בפועל הכוונה היא לאותה משמעות – אם נכנסתם עם רכב לגוש דן בשעות העומס (ומכאן השם 'אגרת גודש'), אתם תשלמו אגרה מיוחדת.
הסיבה הרשמית עליה הכריז משרד האוצר היא הניסיון לפתור את "המשבר התחבורתי המחריף ובפרט בגוש דן ובמטרה להפחית את עומסי התנועה", אבל בפועל יש עוד כמה סיבות ובעיות שהכסף והשינויים שינבעו מהאגרה החדשה אמורים לפתור בשלושה אופנים: ישיר, עקיף וכתחליף.
ישיר – "ההכנסות הצפויות מהתשלום אותם ישלמו הנוסעים ברכב הפרטי יממנו תכנית חומש חסרת תקדים של כ-2.7 מיליארד ₪". כלומר, הכנסות המדינה ממי שיבחר בכל זאת לנסוע בכביש ולשלם את האגרה החדשה מוערכות בכשלושה מיליארד שקלים על פני חמש שנים, שיופנו במלואם לטובת שיפור התחבורה הציבורית והתשתיות.
בנוסף, מי שיבחרו שלא לשלם את האגרה ולנסוע בתחבורה ציבורית במקום יגדילו את מאגר הנוסעים בתחבורה הציבורית, ויהפכו את הוספת הקווים, ייעולם והוזלת המחירים למשתלמות במיוחד עבור חברות האוטובוסים והרכבת.
עקיף – "שיפורים אלו צפויים להביא קהלים חדשים לשימוש בתחבורה הציבורית, לתרום לרווחת כלל משתמשי הדרך ולגידול תוצר הנאמד במיליארדי ש"ח בעשור הקרוב". כלומר, מעבר לעניין התשלומים של האגרה או הנסיעה בתחבורה ציבורית, יש את עניין קיצור זמני הנסיעה ושיפור התשתיות שמוביל באופן ישיר לגידול בתוצר.
אם במצב כיום כל עובד בתל אביב נאלץ לעמוד שעה בפקקים בדרך הלוך לעבודה ושעה בפקקים בדרך חזור מהעבודה, הרי שקיצור זמן הנסיעה יאפשר לו לצאת ולחזור באותה שעה מהבית, אבל לעבוד חצי שעה יותר בבוקר וחצי שעה יותר בערב. השווי למשק של עוד שעת עבודה, כפול 247 ימי עבודה בשנה, כפול עשור, כפול כלל העובדים בגוש דן, הוא עצום.
בנוסף, אם ניקח בחשבון שעובד שעומד שעה בפקקים בבוקר הוא עובד מצוברח יותר, הרי שקיצור זמני הנסיעה והגעה נעימה יותר לעבודה (בין אם נסעת ברכב או בתחב"צ המשודרג) תוביל לעובד רגוע ושמח יותר, מה שישפיע באופן ישיר על התפוקה שלו לשעת עבודה גם במהלך שאר היום.
כתחליף – "התכנית תציב בפני אלו הבוחרים לנסוע ברכב פרטי בשעות ובאזורי הגודש מחיר נכון יותר של הנסיעה תוך הפנמת העלויות החיצוניות הכוללים אובדן זמן, זיהום אוויר ותאונות דרכים". כלומר, שום דבר בחיים לא מגיע בחינם, וגם על השימוש בכביש והבלאי שנגרם לו, על הזיהום אוויר שנוצר, על הכל אנחנו צריכים לשלם.
אבל היום אנחנו לא משלמים? אז זהו, שלא בדיוק. אנחנו משלמים למדינה על כל קילומטר שאנחנו נוסעים, פשוט התשלום הזה מגולם במס שאנחנו משלמים על קניית הדלק. כמה אנחנו משלמים? התשובה לשאלה הזו היא "הרבה", אבל התשובה המדויקת תהיה "הרבה מאוד". גובה המס משתנה כל הזמן, אבל בשנים האחרונות הוא נע סביב ה70 אחוז, והגיע אפילו לשיא עולמי של 78 אחוז לפני כשנה.
הכסף מתשלומי הדלק מימן רבים מהתשתיות שאתם רואים מסביבכם, והכניסה לשוק של המכוניות החשמליות הכניסה את משרד האוצר לבור תקציבי: מצד אחד חוק ההסדרים מכיל תקנות שמעודדות תחבורה חשמלית (נדבר על זה בהמשך), מצד שני צריך להביא מאיפשהו כסף לתשתיות. או במילים אחרות – אגרת גודש.
אל דאגה, אפשר להחזיר את הארנק לכיס, גם במידה וחוק ההסדרים הקרוב יעבור בשלמותו, האגרה הספציפית הזו צפויה להיכנס לתוקף רק בעוד כשלוש שנים. ובינתיים, משרד התחבורה יקבל תקציב מיוחד כדי להתכונן למהלך הצפוי. "תתוקצב תכנית פיתוח רחבת היקף של תשתיות תחבורה ציבורית ובכללן, מסופים, נת"צים, שבילי אופניים, חניוני חנה וסע והרחבת התשתית הרכבתית".
לסיכום, זה לא נחמד להתחיל לשלם על משהו שעד עכשיו היה בחינם, אבל משרד האוצר מצהיר כי בעקבות החלת אגרת הגודש "השימוש במשאב הכביש צפוי להתייעל ולאפשר לנוסעים רבים יותר להיכנס לאזורי הגודש בשעות השיא ולמאות אלפי אנשים את ההזדמנות להגיע למרכזי התעסוקה במספר דקות" ואם זה באמת יקרה, זה לגמרי שווה את זה.
*המלצת האזנה למעוניינים להרחיב – הפודקאסט 'שנקל' של עידן ארץ ורועי תיכון ככלל, והפרק על תחבורה ציבורית בפרט.