אולימפיאדת טוקיו תיכנס לפנתיאון הישראלי בזכות מדליית הזהב של ארטיום דולגופיאט. מפתיעה הייתה גם הזכייה המשמחת של אבישג סמברג בטקוואנדו, ומדליית הארד של נבחרת הג'ודו חיממה את הלב.
אולם כמי שמרכיבה משקפיים מגדריים־מגזריים, אני לא יכולה שלא לראות ולשמוע את ההתפתחות הפמיניסטית הבאה לידי ביטוי בשיעור הגבוה של נשים בנבחרת הישראלית, בהתנהגות הספורטאיות, בשיח התקשורתי ובמגמה שמובילות נשים ספורטאיות המבקשות, בניגוד לכל הכללים, את הזכות להתכסות. את הזכות לשמור את גופן לעצמן.
את המגמה מובילות קבוצת מתעמלות גרמניות שהופיעו על המשטח בבגד גוף מלא, בשונה מהנהלים האולימפיים המחייבים קוד לבוש אחיד של בגד גוף הדומה במידה רבה לבגד ים. בגדי המתעמלים הגברים פונקציונליים, ואילו בגדי המתעמלות מקושטים ומבליטים את הנשיות של הספורטאיות. טענת לבוש לא הולם וקנס נלווה הופנו גם לעבר קבוצת כדוריד חופים הנורווגית, אשר נציגותיה הופיעו במכנסי טייץ במקום בחלקו התחתון של בגד ים. הוועד האולימפי קנס אותן, ואת הקנס מיהרה לממן הזמרת האמריקנית פינק.
אירועים אלו ודומים להם העולים השבוע בטוקיו יכולים להצביע על שינוי חברתי העולה מהשטח ומכתיב מציאות חדשה, השואפת לצמצום הפערים בין נשים לגברים ובקידום שוויון מגדרי. המתעמלות הגיעו במטרה להציג את מומחיותן ולנצח בתחרות האולימפית. חשיפת הגוף נתפסה בעיניהן כפוגענית וכלא רלוונטית לתחרות, ולכן הן הציבו בפני הוועד האולימפי קריטריונים חדשים ודרישה לשוויון.
ברוחו של קמפיין #metoo שפרץ בכל העולם והובל על ידי סלבריטאיות, גם הפעם מנצלות הספורטאיות האולימפיות את מעמדן ואת החשיפה הבינלאומית שהן זוכות לה כרגע כדי להביע מסר של תביעת בעלות מחודשת על גופן ורגשותיהן ואת הצורך של נשים לבחור כיצד יופיעו בציבור. לכאורה, הדרישה הזו לצניעות נוגדת ערכים ליברליים מערביים, שמבקשים להתנתק ממסורות שמרניות של כיסוי והסתרה ולשחרר נשים מכללי הצניעות. אולם אם נעמיק במניעים, נראה שהשורש למחאה הנשית נגד הדרישה מהן להתערטל, הוא פמיניסטי ביותר.
פמיניזם איננו קריאת תיגר על השמרנות, אלא מאבק לזכותן של נשים להיות סובייקט ולא אובייקט. אין הרבה הבדל בין מי שמבקש להסתיר עוד ועוד ולכסות את האישה עד שתיעלם, ובין מי שמבקש לחשוף אותה ברבים בניגוד לדעתה. בשני המקרים היא נתפסת כגוף בלבד מול מבטו הגברי של הפרסומאי, פוסק ההלכה, מנהל בית הספר או מפיק שידורי האולימפיאדה.
במקרה הזה, הספורטאיות מסמנות את עצמן כנשות מקצוע, מומחיות בענף ספורט מסוים, ומתנערות מהנורמה שעליהן "להיות יפות" כדי לסבר את עיניו של הצופה. זו בחירה מודעת, פמיניסטית ועצמאית, שקשובה לנפשן של הנשים שרוצות לשמור על צניעותן באופן שמתאים לערכים שלהן. הן לא הגיעו לכאן כדי להציג לראווה את יפי מראן, אלא כדי להוכיח יכולות, משמעת, אימונים מפרכים, דייקנות ומצוינות - כל אלה מתבטלים מול שדרים שמחמיאים בשידור על הופעתה החיצונית של ספורטאית אחת לעומת אחרת, ואת זה הן מבקשות לבטל.
כדאי להזכיר שהתחרות העכשווית ממשיכה מסורת אשר החלה באתונה העתיקה כמשחקי ספורט ופולחן לאלים, שבהם השתתפו וצפו רק גברים. השחקנים נטולי המותגים והאופנה שיחקו בביגוד מינימלי ואף בעירום. מנהיגי יוון היללו את הגוף החזק שיצרו האלים, ואפילו עצרו מלחמות כדי להשתתף באירוע החשוב. אירוע הסגידה לגוף עבר שינוי משמעותי והפך לאירוע בינלאומי תחרותי ומקצועי, אולם המרחק מיוון לטוקיו לא גדול כל כך. מסתבר שעדיין יש מי שמבקש לסגוד לגוף, ואת זה הספורטאיות לא מאפשרות. הן שמו רגל בדלת, וכעת אי אפשר לחזור לאחור.
אני יכולה להמר שב־2024 נראה עוד ועוד ספורטאיות מביעות עמדה ולא מאפשרות לבחור עבורן. אחרי הכול, כמאמר השיר, זה רק ספורט - אין צורך בקישוטים.
הכותבת היא מנכ"לית ארגון 'קולך'