ישי עמיחי
ישי עמיחיצילום: באדיבות המצולם

במאמר הקודם דנתי בעניין "החוקה הסמויה של בית המשפט העליון", חוקה אשר כביכול עליונה לחוקי היסוד של הכנסת, ובאמצעותה הכל שפיט בעיני שופטי בג"ץ.

החוקה מסתכמת בשלוש מילים, המהוות למעשה את הכותרת הגלויה והמפורסמת שלה: "מדינה יהודית ודמוקרטית". אולם נכון לעכשיו שופטי בג"ץ טוענים שרק הם מבינים מילים אלה לאשורן ולכן רק הם יכולים לקבוע חוקה הלכה למעשה.

אינני נמנה על שופטי בג"ץ, לכן אינני מוסמך לדון בסוד החוקה, אולם היא אינה מניחה את דעתי, ולכן ארשה לעצמי לחקור ביטוי זה ולצלול לעומקן של המילים.

לגישתי, מדובר במילים משמעותיות וכל אחד מאיתנו צריך לחשוב עליהן ולבחון אותן לעומק. במבט ראשון מדובר ברצף מילים לגיטימי, שהרי יש לנו מדינה והיא מציגה עצמה כיהודית ודמוקרטית. אין מה להתלונן, הלא כן? אלא שלאחר התבוננות בעומקם של דברים, מתחילים לגלות מה חבוי בהם.

נתחיל עם המילים הראשונות, "מדינה יהודית", ואז נבין איפה טעינו. המטרה המרכזית של הציונות הייתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, ואכן משימה זו הושלמה ובה הצלחנו ובגדול, לכאורה: העתקנו יהודים מארצות נדודיהם ונתנו להם בית קבע בישראל, ובזה נגמר העניין. לזה כבר ניתן לקרוא "מדינת היהודים" אבל לא "מדינה יהודית", ואסביר מדוע.

"מדינה יהודית" משמע יהודית בהגדרתה, לא של אזרחיה אלא של המדינה עצמה: הממשלה וגופיה, החוקים, ומדיניותה. האם המדינה באמת יהודית בזהותה?

מלבד הגדרת הסמלים כמו מגן דוד ומנורה, המנון ציוני, חוק השבות, השפה העברית, וימי מנוחה יהודיים, לא ניתן להגדיר את המדינה כיהודית בזהותה. לאזרחים אכן ניתן לקרוא יהודים, גם אם הם אינם דתיים, כי הם נולדו כיהודיים או התגירו כדין, אך לא כך לגבי המדינה.

המדינה לא נולדה יהודית וגם לא התגיירה. מדינת ישראל המודרנית הוקמה על יסוד תוכנית החלוקה של האו"ם, במטרה להיות גוי כיתר הגויים, ולא כדי להיות גוי קדוש על יסוד התורה והמצוות.

אומנם רוב האזרחים במדינה הם יהודים, והם גם רוב השליטים בה, אבל המדינה עצמה אינה יהודית, לכן לא נשקר לעצמנו ולא נקרא לה יהודית. בפועל המדינה מחקה את התנהלותן של מדינות אחרות המפרידות דת ומדינה, לכן מן הראוי שנחליף את המילה יהודית במילה "חילונית": מדינה חילונית ודמוקרטית.

אולם גם המילה "דמוקרטית" אינה מניחה את הדעת. האם המדינה באמת דמוקרטית? דמוקרטיה משמע ביוונית, "שלטון העם". האם העם אכן שולט בעצמו?

העם מצביע בבחירות למפלגות המתמודדות לכנסת, אבל העם אינו בוחר את נציגיו ישירות וגם אינו שולט בהם. אפילו על המפלגות הנבחרות העם אינו שולט. הן חותמות על הסכמים ביניהן מבלי לשאול את העם, ואינן מחויבות אליו, שהרי הן אפילו אינן מקפידות לקיים את הבטחותיהן.

חברי הכנסת יכולים לעבור למפלגות אחרות, ואף המפלגות עצמן יכולות להתפרק או להתמזג זו בזו ממש כמו חברות הנסחרות בבורסה. העם נותן בהן אמון כי הן עושות פרסום טוב ומדברות אל ליבו, אבל בפועל הן אינן נאמנות לעם, אלא לעצמן.

כך לדוגמה, מפלגת "ימינה" שקיבלה בבחירות האחרונות רק 6% מקולות הבוחרים, פנתה שמאלה והתחברה עם שמאלנים קיצוניים ועם ערבים בכדי להרכיב ממשלה, בטענה שזו טובת המדינה והיא קודמת לכל.

העם אינו מחליט מי ירכיב ממשלה ומי יהיה בראשה. שהרי העם לא הצביע ל'ימינה' וגם לא בחר בבנט, אך עובדה שעם רק 6% מקולות הבוחרים התמנה בנט לראש הממשלה. האם זוהי דמוקרטיה?

בשנתיים וחצי האחרונות נדרש העם לבחור שוב ושוב את נציגיו, כאילו רצון העם הוא העיקר. העם בחר לא מכבר, מדוע הוא צריך לשקול את דבריו כל כמה חודשים מחדש? האם בכדי שיתמנה לו ראש ממשלה אשר העם לא בחר בו?

והבעיה לא רק בממשלה, העם מזמן איבד שליטה גם בכנסת עצמה. בשבתה כבית מחוקקים מחוקקת הכנסת חוקים אשר מגבילים את העם בכל התחומים ובכל המובנים, ולעם אין שיקול דעת בעניין. אין אפילו חוקה שתגן על העם ותגביל את כוחה של הכנסת. אין לישראל חוקה פורמלית אשר ניתן לטעון כי העם בחר בה, ואשר משמשת כברית בין העם לנציגיו, בין העם הבוחרים לחברי הכנסת הנבחרים.

ובמקום חוקה הכנסת עצמה מחוקקת חוקי יסוד אשר כביכול מגבילים אותה. מדי פעם חברי הכנסת מעמידים פנים ומחליפים את כובעם. פתאום הם אינם המחוקקים אלא האסיפה המכוננת, והם כורתים ברית עם עצמם בשם העם. הייתכן שדבר כזה לגיטימי בדמוקרטיה?

לכן למדינה יש גוף אחר אשר העם אינו בוחר בו—מערכת המשפט ובית המשפט העליון העומד בראשה. העם אינו בוחר בו כי העם אינו אמור לשלוט בו. להפך, הרשות השופטת אמורה להיות נייטרלית ולשפוט את העם על פי החוקים ואת המדינה על פי החוקה.

אבל, כאמור, אין למדינה חוקה רשמית, אז השופט המכהן מגדיר לו חוקה משלו. חוקה אשר אמורה לפייס בין הצדדים, להרגיע את הרוחות ולהכריז כי העם הוא הריבון. לספר לנו סיפורים יפים על מדינה יהודית ודמוקרטית. וכמובן, מי מחליט לנו בסופו של דבר? הלא הוא הוא, השופט העליון.

ואם בכל זאת יאמרו שמדובר בשלטון העם, ראוי שנשאל באיזה עם מדובר? באיזה קומץ של אנשים מדובר או על פי דעתו של איזה עם באמת מתקבלות ההחלטות במחוזותינו? קשה לי להאמין שכל המחדלים הללו הם רצון העם. אם כן מן הראוי שנחליף את המילה דמוקרטית במילה "אוליגרכית": גם היא מקורה ביוונית ומשמעותה, שלטונם של המעטים.

והנה הגענו כמעט עד לסוף הנוסחה. מה היא "מדינה יהודית ודמוקרטית", לפחות בגרסתה הנוכחית? הלא היא מדינה חילונית ואוליגרכית!

נשמע מוגזם ועגום, לפחות בעיניי, אבל זוהי האמת. מתחת לכל הפוך והאודם פניה של המדינה מכוערות ועגומות. אבל כמה שהאמת כואבת היא רצויה ועדיפה.

טוב להתבונן במדינה בעיניים בוחנות ולהבהיר לה את פגמיה ללא בושה. טוב לומר לה בפומבי כי מתחת לכל השקרים על פני העמדת פנים, "את מדינה חילונית ואוליגרכית". ראוי שתתבייש עד בכי ותמרח את דמעותיה בפוך, להסיר ממנה את מסך השקרים העלוב.

שתבין שלא לזה ציפינו, וזוהי לא תקוותינו. לנו כעם היהודי יש תקווה הרבה יותר גדולה ומקורה קדום מאוד:

"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (שמות יט, ו).