זה רק ספורט?

כשוך המשחקים האולימפיים, שהביאו השנה ברוך ה' הישגים גדולים לספורטאים הישראלים ולמדינת ישראל, ארשה לעצמי להרהר לרגע בקול על הקונספט התחרותי בכללותו.

אמנם, התרגלנו לתחרות ולתחרותיות, אך האמנם תחרותיות טובה לנו? האם לתחרות ישנם מחירים ואם כן האם הם שווים את הרווחים שהיא מעניקה.

במשפחתנו יש סיפור מכונן שמסופר בהקשרים שונים מעת לעת. ומעשה שהיה כך היה: הייתי בכיתה א', והוטל עלינו להתקדם בקצב מסוים באחת מחוברות החשבון.

סיימתי את המטלות ועברתי לחוברת הבאה, כפי שהתבקשנו לעשות. ומאחר, שהרגשתי שמצבי טוב מיתר חבריי לכיתה, הפסקתי להתקדם בקצב מהיר כפי שהיה בהתחלה. ההורים שאלו אותי מדוע אינני ממשיך להתקדם הלאה בחומר, ומיד השבתי, ובמידה לא קטנה של צדק (ואולי גם גאווה): "יש כאלה שנמצאים עדיין בחוברת הראשונה".

ההורים שלי, שסברו שאין 'להסתפק במועט' – בכך שכמה מן התלמידים מתקדמים פחות ממני, מיהרו לשטוח בפניי את משנתם החינוכית והסבירו שבמקום להסתכל אחורה, למי שעוד נמצא בחוברת הראשונה, מוטב להסתכל קדימה, למי שכבר התקדם לשלב הבא וכו'. ומאז, בכל פעם שהתנהגות מסוימת של מישהו במשפחה מבטאת סוג של חוסר אמביציה וחוסר שאפתנות, מגיע מיד המשפט המכונן שלי מכיתה א' בנימה משועשעת: "יש כאלה שנמצאים עדיין בחוברת הראשונה".

שנים הסתובבתי עם התחושה שהעמדה שביטאתי בתמימותי כילד, היתה אמנם שגויה. ושבאמת, עלינו לשאוף תמיד להתקדם, להציב מטרות ומודלים שיניעו אותנו קדימה ולמעלה. עוד ועוד. ברם, משבגרתי, התחלתי לתהות על הדרך התחרותית באופן כללי. האמנם הבחינה המתמדת הזאת של הישיגנו לעומת הישגי הסובבים אותנו מועילה? האם היא מיטיבה איתנו? האם היא טובה לילדים או למבוגרים?

מחירי התחרותיות

בספרו No Contest: The Case Against Competition משנת התשמ"ו (1986) הסופר והמרצה אלפי קון קורא תיגר על התפיסה הרווחת שהשתרשה אצלנו בנושא. וכך כתב במאמר שתורגם לאחרונה לעברית (מגזין אפוק, אוקטובר 2019, "האם תחרותיות טובה לנו?" המאמר התפרסם לראשונה בתשמ"ז – 1987 במגזין Working Mother)

"תחרות פוגעת בדימוי העצמי כמו שסוכר פוגע בשיניים. רוב האנשים מפסידים ברוב התחרויות, עובדה המעוררת בהם ספקות לגבי עצמם. עם זאת, גם ניצחון לא בונה את האופי. הוא מאפשר לילד לשמוח לרגע ואפילו לשמוח לאידו של מישהו אחר.

ד”ר ג’והן פרייס הבריטי הראה שתחרות גורמת לכך שתחושת הערך העצמי של הילד תהיה תלויה במקור הערכה חיצוני (Price, Sloman, Gardner, +2, 1994). יהיה טוב אם נגדיר את ערכנו כבני אדם על פי מה שעשינו. למצער, אנחנו מתייחסים לעצמנו כאל אנשים מוצלחים לפי מספר האנשים שהבסנו בתרבות התחרותית.

אנחנו גם אומרים לילד שלא מספיק להיות טוב, אלא שהוא חייב להצליח יותר מאחרים. אנחנו מזהים הצלחה בתור ניצחון אף על פי שאלו שני מונחים שונים. כשהילד מצליח לנצח, נוצר גלגל חוזר: הוא צריך להמשיך להתחרות ולנצח כדי להרגיש טוב עם עצמו".

קנאת סופרים?

המצדדים בתחרותיות, מצטטים לא פעם את דברי הגמרא: "קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא כב, א). לדברי הגמרא, תחרות בין מלמדים עשויה למנוע התרשלות של כל אחד מהם שכן הוא מרגיש חובה להוכיח את עצמו. אלא שגם לחכמה הזאת יש מחיר, עליו דרש הרב קוק זצ"ל את דברי המשנה במסכת סוטה (ט, טו): "וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח".

וכך כתב: "החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיון שבאה מתוך קנאה סופה להרקב, וכל רקבון יש בו סרחון, וזאת היא חכמת סופרים שתסרח בעקבתא דמשיחא וע"י סרחון זה תתבטל צורתה הקודמת, ויוחל להיות מאיר אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה, שהיא למעלה מחכמת סופרים..." (אורות התחיה לח).

הראי"ה מצביע על המחיר הנפשי והחברתי של קנאת הסופרים, שככל קנאה, מרקיבה עצמות (משלי יד, ל). כלומר – מרחיקה את האדם מעצמיותו בכך שהוא עוסק ללא הרף בהשוואת עצמו לאחרים. מהו "אור הנשמה של החכמה העליונה מכל קנאה"? מהי האלטרנטיבה לקנאת הסופרים?

תורת התמימות

הפסוק המפורסם מפרשת שופטים: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים יח, יג) מבטא לעניות דעתי את האלטרנטיבה, התמימה, לעולם התחרותי, הכוחני שהחברה המערבית, ואנו בעקבותיה מקדשים.

התמים איננו מודד עצמו לעולם ביחס לאחרים. וכדברי רש"י": "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו". התמים מתהלך עם ה' ומצפה לו ורק לו, ללא השוואה להצלחותיהם (ולצלחותיהם...) של אחרים.

התמים איננו מבקש להצליח על ידי ניצחון על אחרים. הדרך שלו אולי איננה נראית רווחית יותר ביחס לדרכם של מגידי העתידות למיניהם, כפי שמציינת התורה, אך היא שלמה בדרכה, שמחה בחלקה – "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי" (תהלים טז, ה). התמים שלם עם עצמו, עם הישגיו, עם אלוהיו.

מאבקים ותחרותיות מזינים את ה"אגו" ההישגי והתחרותי, תמימות ואמונה מזינות את הנשמה.

תורה תמימה כזאת – משיבה את הנפש.