הדם פחות אדום

בוקר יום חמישי, 22 ביולי, היה מעט מבלבל מבחינה חדשותית. מצד אחד, סרטונים שפרסמו בלי בושה ערבים ברשתות החברתיות, ובהם מתועדת התעללות גובלת בלינץ' שביצעו ביהודי עטור זקן, פאות וכמויות דם מבהילות, זלגו אל הרשתות בישראל.

מאידך, תדרוכים של מערכת הביטחון שקיבלו כתבים לענייני השטחים בכלי תקשורת מרכזיים תיארו סיטואציה שונה לחלוטין: שלושה נערי גבעות ביצעו פעולת תג מחיר והציתו מפעל אבן בחווארה, ובשעה שברחו תושבי הכפר לכדו אותם. אה, הם גם הוסיפו "לכאורה" במקום כלשהו בדיווח.

כעבור זמן קצר נעצרו השלושה בקול רעש גדול והועברו לחקירת השב"כ. למיסגור של הלינץ' המתועד הייתה השפעה קריטית על היחס הציבורי אליו, ומתוך הרושם כי מדובר בשלישייה קיצונית ואלימה הזעזוע מהאלימות ומהחוצפה של התוקפים נבלם. כאשר שוחררו השלושה ללא כל תנאים מגבילים כמה ימים מאוחר יותר, איש לא היה שם כדי לטהר את שמם ולתאר את הסיפור כמות שהוא. בשורות הבאות מספר לראשונה נחמן רוזן, שהותקף והוחזק על ידי הפלשתינים במשך יותר מחצי שעה, את סיפור הלילה ההוא מנקודת מבטו.

"אמרו שייקחו אותי לשבאב ויהרגו אותי"

"שני נערים מיצהר, קטינים, רצו לקנות די בדחיפות שתילים חדשים של עצים", משחזר רוזן בן ה־21. "הם היו בלחץ על זה, כי ביום שישי חל ט"ו באב, שזה הזמן האחרון שמותר לנטוע בו לפני השמיטה, והיה כבר רביעי בלילה. התנדבתי להסיע אותם ברכב לברוכין, שם היו העצים שקנו". רוזן ושני האחים יצאו בשעה שתים עשרה בלילה מיצהר לכיוון ברוכין. הדרך לברוכין הייתה רגועה והם הגיעו אל היעד בזמן סביר. בברוכין הם התעכבו קצת, ויצאו לדרך חזרה רק בסביבות השעה שתיים בלילה.

"בין אריאל לתפוח יש ציר שמקצר את הדרך ומגיע ישר לחווארה, קוראים לו כביש המחצבות של ג'מעין", ממשיך רוזן ומספר. "החלטנו לנסוע משם כדי לקצר. באמצע הדרך אני רואה שני ערבים שמתקרבים לרכב, מנסים לזהות את הלוחית שלנו אם היא צהובה או ירוקה, ואז חוזרים במהירות לכיוון המחצבה". לפי רוזן, השניים הם אלו שחוללו את המרדף והזוועה שהגיעה בעקבותיו. מאותו רגע הסיוט שלו, שני הנוסעים שאיתו והשתילים הרכים שאיתם ברכב, החל.

"אני ממשיך לנסוע, ואז קולט אורות של רכבים מתקרבים אליי. אני מזהה שני רכבים לפי האורות. הם נסעו מהר מאוד. אני מחבר את השעה המאוחרת ואת העבודה שהכביש אמור להיות נטוש בזמן כזה, ומבין שאני היעד. מהר מאוד הם עקפו אותנו וניסו לחסום אותנו עם הרכבים שלהם. נתתי גז, הייתי על מהירות מאוד גבוהה, אבל עדיין הם הדביקו אותנו. בשלב מסוים הרגשנו נגיחה חזקה שנגח בנו אחד הרכבים מאחור. הרכב שלי התחיל להיטלטל, אבל הצלחתי לייצב אותו ולהמשיך בנסיעה. אני לוחץ עוד יותר חזק על הדוושה, הייתי על 150 קמ"ש לדעתי, ואז קיבלנו עוד נגיחה. זה המשיך ככה עוד קצת, ובנגיחה האחרונה כבר לא הצלחתי לייצב את הרכב. ממש סמוך לחיבור לכביש 60 בכפר חווארה איבדתי שליטה, התנגשתי בקיר ואחר כך בעגלה נגררת, ואז הרכב התהפך".

שניות ארוכות של הלם עברו על השלושה. בזמן שרוזן חילץ את עצמו מהרכב וניסה להבין באיזה מצב הוא נמצא, שני הנוסעים הקטינים הספיקו להימלט ולרוץ אל מחוץ לגבולות הכפר. הם התחבאו למרגלות הרכס של גבעות יצהר, ואחרי שעות של חיפושים וחרדה של בני המשפחה נמצאו בריאים ושלמים על ידי כוחות הביטחון. אנחנו נשארים עם נחמן רוזן ועם החוויה מעוררת הפלצות שחווה בתוך הכפר.

"רצו לכיווני המון ערבים", מתאר רוזן, "והתחילו להתאסף מסביבי. אלה לא היו רק שבאב, היו שם גם מבוגרים, די הרבה מבוגרים. זה קצת הרגיע אותי, חשבתי שאדבר איתם ואסביר להם שניסו להרוג אותנו והתהפכנו, והם יעזרו לי. אני מתחיל לדבר איתם ופתאום חוטף מכה, ועוד מכה. הם נתנו לי אגרופים לפנים, בעיטות, דחיפות. הבנתי שאין לי סיכוי כאן וניסיתי לברוח גם, אבל לא היה לי סיכוי. הם החזיקו בי. ארבעה בחורים חזקים תפסו אותי מאחור, והשאר המשיכו לתת לי אגרופים ובעיטות. ניסו להושיב אותי על הרצפה, אבל התנגדתי. אחרי חמש דקות בערך של מכות על הציר ליד הרכב הם גררו אותי לפינה חשוכה יותר".

כאן מתחיל פרק זמן שנדמה כנצח, שבו רוזן מבין שהוא חטוף בידי המון ערבי משולהב ואין שום סימן להצלה באופק. "הושיבו אותי במקום הצדדי הזה, שהיה די חשוך, והקיפו אותי במעגל. חלק צילמו עם הפלאפונים ונהיה שם מין טקס כזה של התעללות. כל אחד ניגש בתורו. אחד נתן סטירה, השני אגרוף, היו שם גם בעיטות, אחד לקח לוחית רישוי של רכב ונתן לי בפנים, אחד בא וכיבה עליי סיגריה בוערת. זה היה מצב של חוסר אונים מוחלט".

בתוך ההמולה הצליח רוזן לשמוע גם קולות בעברית. "שמעתי את אחד המצלמים אומר שהוא מנצרת, אחרים שאלו אותי מאיפה אני, ואם אני מיצהר", הוא מספר. אבל המשפט המאיים ביותר שכוון אליו לא יכול היה להתפרש לשתי פנים: "אחד הערבים ניגש אליי ואמר לי שעכשיו לוקחים אותי לשבאב, והם יהרגו אותי. התפללתי כל הזמן בלב שאצא מזה בחיים, אבל בשלב הזה זה בכלל לא היה ברור לי".

חצי שעה שנדמתה כנצח עברה על רוזן בידי הפורעים הערבים, עד שהגיעה הישועה. הימים היו ימי חג הקורבן המוסלמי, שבהם נוהגים המאמינים לחגוג בסעודות משותפות עד השעות הקטנות של הלילה. זו הסיבה שהמון מוסת היה דרוך לקראת תקיפה כזאת, אך אלו גם הנסיבות שבעטיין ניצל רוזן. משפחה פלשתינית שעברה במקום בחזרה מסעודת החג ראתה את האירוע, וכשהגיעה למחסום שבו נכחו חיילים עצרה כדי לדווח להם על המקרה. כך, כעבור חצי שעה, הגיעו חיילי צה"ל.

הפצוע נעצר, המחבלים שוחררו

כשהגיעו החיילים, וזמן קצר אחריהם גם כוחות רפואה, מצבו של רוזן לא היה טוב. כפי שאפשר לראות בסרטון שהתפרסם, פניו התכסו בדם רב שזרם גם לכיוון שאר חלקי הגוף ואפו התנפח מעוצמת המכות שספג. "החיילים הרחיקו ממני את הפורעים וחזרנו לכיוון הרכב. הם עוד החזיקו חלק מהם, וניסיתי להסביר להם שהם תקפו אותי וכמעט גם רצחו, אבל להפתעתי אחרי שתי דקות הם פשוט שחררו את המחבלים לדרכם". זו הייתה רק תחילת ההפתעה. הסיפור כפי שהוא חווה אותו היה כמעט הפוך לחלוטין מהסיפור שאיתו באו כוחות הביטחון לזירה. "הייתי בטוח שנשברו לי עצמות בגוף וביקשתי להתפנות לאמבולנס לטיפול. החובשים התחילו לטפל לי בפצעים, לחבוש ולבדוק, ופתאום באים אליי שני שוטרים ואומרים לי 'אתה עצור'. שאלתי אותם על מה, והם ענו שבחשד להצתה".

רוזן, שהיה עסוק באותו לילה בנהיגה לברוכין ובחזרה, לא הספיק להתעדכן בפרטי החדשות. מתברר שבאותו לילה, לא רחוק מחווארה, אירעה הצתה של מפעל פלשתיני לייצור אבן. אומנם לא נמצאו כתובות מפלילות או עדויות קונקרטיות על נערי גבעות שביצעו את ההצתה, אבל הנחת העבודה של המשטרה והשב"כ והדיווח שהעבירו הפלשתינים כבר ירו את החץ שמדובר בתג מחיר, ולכוחות הביטחון נותר רק לסמן את המטרה סביבו. רכב יהודי שמסתבך בתוך הכפר כשעה אחרי ההצתה וזעם פלשתיני אלים היו בסיס ראייתי מספיק בשביל המשטרה ושב"כ.

"לא הבנתי על מה הם מדברים", משחזר רוזן. "שאלתי אותם: על איזו הצתה מדובר? מה אני הצתתי? הם אמרו לי שאוכל להגיד מה שאני רוצה בחקירה, כרגע אין להם מה להוסיף, אזקו אותי בידיים וברגליים ולקחו אותי לבילינסון לטיפול תחת ההשגחה שלהם. עברתי שם בדיקות במהלך הלילה והבוקר, ובשעה עשר וחצי ביום חמישי שוחררתי מבית החולים ישר לתוך ניידת משטרה. הייתי בטוח שאעבור כמה שאלות ואשתחרר, אבל אז אני קולט שמסיעים אותי למתקן של השב"כ בפתח תקווה ומכניסים אותי למקום שהוא לא תחנת משטרה. ואז הגיעה ההודעה: אתה עציר שב"כ בחשד לתג מחיר, הצתה של מפעל לייצור אבן".

היום הראשון במתקן הכליאה היה הקשה ביותר. השב"כ מיהר כמנהגו להוציא בבית המשפט צו איסור מפגש עם עורך דין, ולהאריך את מעצרו למשך שישה ימים. השב"כ כמעט לא צריך להתאמץ כדי להשיג ימי מעצר באריזות חיסכון שכאלה, שכן שופטים נוטים לאשר בקשות של הארגון כמעט באופן אוטומטי. אחרי לילה בלי שינה, חוויה טראומטית של כמעט מוות וכאבים עזים בכל הגוף, נאלץ רוזן לשבת לחקירת שב"כ לא סימפתית במיוחד כשהוא אזוק לכיסא במשך 13 שעות. "צרחו עליי בתוך האוזן: 'אתה לא תצא מכאן לעולם', 'יש לך עשר שנים בכלא לפחות', 'המשפחה שלך תסבול', 'חברים שלך הפלילו אותך'. חקרו אותי שישה ימים, כל יום שש שעות. אפילו בשבת חקרו".

עם היוודע המקרה נרתמו עורכי הדין של ארגון 'חננו' לעזור לרוזן ולשני הנערים שנסעו איתו ונעצרו גם הם ביום ראשון. בקשה שהגישו לבית המשפט התקבלה, ובמוצאי השבת הורשה רוזן להיפגש עם עורך דינו נתי רום. רום נתן לו כמה הנחיות והתעניין בשלומו, ובזה הסתכם המפגש. רוזן נותר במתקן השב"כ ונחקר כאמור במשך כשש שעות בכל יום.

המפנה שחל היה מפתיע. לקראת הדיון הבא בהארכת המעצר, שנקבע ליום רביעי, קיבלו עורכי הדין נתי רום ועדי קידר טלפון מהשירות, ובו התבקשו להגיע איתם להסדר. השב"כ רצה להסתפק במעצר בית מלא של רוזן, ולהימנע בכך מדיון בבית המשפט. רום וקידר מנוסים מאוד בניהול תיקים כאלה מול המשטרה והשב"כ. הם הבינו שהבעת רצון להימנע מדיון בבית המשפט תהיה למעשה הודאה בכך שאין להם ראיות להציג, ומטרת ההצעה הנדיבה היא לאפשר לעצמם לרדת באלגנטיות מהעץ שטיפסו עליו. אולם עורכי הדין החליטו שזה בדיוק הזמן להגביר את הלחץ והודיעו שלא יסכימו לשום פשרה ופניהם לדיון ביום רביעי. הטלפון נותק, הדיון נקבע, אבל אז – כשרוזן כבר בדרכו לבית המשפט – הודיעו לו השוטרים: אתה משוחרר ללא הגבלות, סע לשלום.

שישה ימים מיותרים

האירוע החריג וצירוף המקרים עם אירוע ההצתה עלולים לעורר חשד, בזה אין ספק. גם עצם הנסיעה דרך ציר לא מאובטח בלב אוכלוסייה פלשתינית בשעות שבהן אין חשש לפקקים בחווארה מעוררת תמיהה. כששאלתי על כך את רוזן הוא השיב: "זה ציר שאנחנו נוסעים דרכו הרבה. הוא מקצר בשלוש או ארבע דקות גם בלי הפקקים. נסעתי משם סתם, לא עשיתי חישובים ולא ידעתי מחג הקורבן או מההצתה". ועדיין, למשטרה ולשב"כ היו הרבה צמתים שבהם יכלו להניח לאדם שניצל זה עתה מלינץ' טראומטי, עוד לפני שיעבור עליו שבוע ימים במרתף מחניק.

"כל תחנונינו שיורידו את הסרטונים מהמצלמות הרבות שהושקעו בהן מיליונים העלו חרס, וכאשר ביצעו את זה סוף סוף - הנערים שוחררו מיד בלי תנאים מגבילים", אומר עורך דינם נתי רום. לכך צריך להוסיף שרוזן נהג ברכב רשום ועליו לוחית רישוי גלויה – דבר שאינו נהוג במסגרת ביצוע פעולות תג מחיר, החזיק בכיסו את הטלפון הנייד שלו, מה שמאפשר איכון ומעקב אחרי תנועותיו באותו לילה, ובתוך הרכב לא נמצאו ממצאים שיכולים להיות קשורים להצתה.

אלו סימנים שניתן היה לזהות בתוך זמן קצר בהרבה משישה ימים, ולפעול בהתאם. האכיפה הדרקונית והיד הקלה על ההדק כאשר מדובר בנערי גבעות שוב מופיעות בהתנהלות המשטרה והשב"כ. "ההתמקדות של כוחות הביטחון נגד יהודים ביו"ש ואוזלת היד נגד הערבים היא בלתי נתפסת", מסכם רום. "המשטרה נוקטת באפליה קשה, באכיפה בררנית ובחוסר משילות - דבר שחייבים לשים לו סוף".

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה: "מיד לאחר המקרה נפתחה חקירה שעודנה מתנהלת בימים אלו. מטבע הדברים בשלב זה לא נפרט אודות חקירות מתנהלות, ראיות או החשדות הקיימים בעניינו של חשוד זה או אחר, אולם נציין כי נמשיך לחקור את המקרה ביסודיות במטרה להגיע לחקר האמת".

לתגובות: [email protected]