מי שזכה בשלטון על ידי רמיסת הכללים, לא יתחיל פתאום לנהוג בהגינות כשהכוח בידיו. בנט
מי שזכה בשלטון על ידי רמיסת הכללים, לא יתחיל פתאום לנהוג בהגינות כשהכוח בידיו. בנטצילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ

לפני כ־400 שנה ר' שאול ואהל היה מלך פולין ליום אחד. עד היום מתגאים צאצאיו בייחוסם. הם גאים בהישגו ההיסטורי – יהודי שמלך על אומה נוכרית, וגם בכך שבאותו היום חוקק חוקים ששיפרו את מעמד היהודים בפולין. האם בעוד מאות שנים גם צאצאיו של נפתלי בנט יתגאו בייחוסם, אשר מגיע עד ראש הממשלה הדתי הראשון של מדינת ישראל?

מקובל לתת לממשלה מאה ימי חסד לפני שחורצים את דינה, אולם ממשלתו של בנט מלמדת אותנו שדי גם בשישים יום כדי לפגוע קשות באתוס הלאומי ולגרום נזקים חינוכיים וחברתיים שיצריכו עבודה מודעת ומאומצת של תיקון.

כישלונה הראשון של הממשלה נעוץ בדרך הקמתה. החברה הישראלית קרועה במחלוקת רעיונית עזה אודות צביונה של המדינה, ערכיה ויעדיה. מחלוקת עקרונית זו, הנוגעת לשורשי הקיום כאן, התעצמה בשנים האחרונות והקצינה עד לחוסר יכולת לגשר ולהתפשר. תיק"ו זה הביא את נפתלי בנט ושותפיו להפר את אחד מכללי המוסר הטבעי הבסיסיים ביותר. כל ילד יודע להבדיל בין יריב לאויב. יריב הוא מי שאתה חלוק עליו ומתמודד עמו על משאבים וכוח. אויב הוא מי שמאיים על קיומך. לעולם אינך מכריע יריב על ידי חבירה לאויב. יש בכך אמת הישרדותית פשוטה – האויב מסכן אותך וקיומך תלוי בהחלשתו ובהבסתו, ויש בכך הכרה ביריב, גם כשהוא מר וקשה, כשותפך למלחמת הקיום מול האויב המשותף.

הממשלה בראשות נפתלי בנט החליטה להכריע את בני הפלוגתא שלה לא על ידי שכנוע הרוב הציוני בדרכה, אלא על ידי כריתת ברית עם מפלגות המתנגדות לעצם קיומה של המדינה היהודית, והמבקשות להשליט כאן עם אחר. זוהי הפרה בוטה של כללי המשחק ההוגן, וערעור של הסולידריות הציונית (מכאן מובנת התנהלותה הכוחנית והדורסנית של הקואליציה בכנסת, המשתקת את פעולתה. מי שזכה בשלטון על ידי רמיסת הכללים, לא יתחיל פתאום לנהוג בהגינות כשהכוח בידיו). קשה להבין איך מתקדמים מכאן, איך משקמים את האמון שנפגע, ואיך יוצרים מחדש את האבחנה בין מי ששותף להנחות היסוד הציוניות ובין מי ששותף לאלו שקמים עלינו לכלותנו.

כישלונו השני של בנט הוא בחירתו להקריב חיי אדם על מזבח ההצלחה הכלכלית. אנשים מתים מדי יום (כ־90 בשבוע האחרון, על פי מכון דוידסון), מכיוון שבנט וממשלתו סירבו להגביל את המסחר, התיירות, האירועים והתרבות, וחוששים מקריסת עסקים יותר מאשר מאובדן חיי אדם. זהו מהלך המעיד על תפיסה לקויה של המציאות, שכן כלכלה אפשר לשקם (כפי שראינו אחרי הסגרים הקודמים), ואילו המוות הוא בלתי הפיך. פרט לכך, זהו כישלון דתי ומוסרי נורא, אשר מעדיף איכות חיים על פני החיים עצמם. הוא מזעזע במיוחד כשהוא מונהג ומוצהר על ידי אדם המחויב לתורה ולמצוות; אותה תורה שהנחילה לעולם כולו את חשיבות האדם שנברא בצלם; אותה תורה הרואה בהצלת חיי אדם ערך עליון שדוחה כמעט את כל המצוות. קריקטורות אנטישמיות הציגו יהודים כרובצים על ממונם ומאוהבים בו, והנה קם ראש ממשלת המדינה היהודית, אדם חובש כיפה, ומכריז שהכסף חשוב מחייהם של החולים שימותו! אוי לעיניים שכך רואות.

אל מול טעויות מוסריות קשות אלו צריך לייצב את האלטרנטיבה. לחזור וללמד על חשיבותה של האחדות סביב ערכי היסוד; להגדיר את המכנה המשותף של קיומנו כאן; לחנך ליושר, להגינות ולכבוד ליריבים; לחזור ולהזכיר כמה יקרים וחשובים הם חיי אדם, ועד כמה אנו מחויבים להצלתם; לדבר על ההבדל בין מותרות ובין צורכי קיום, בין המחיה ובין הכלכלה; לדבר על ערבות הדדית, על מוסר ועל מנהיגות בשעות משבר, מנהיגות שאפשר יהיה להתגאות בה גם בחלוף מאות ואלפי שנים.