המונח "דרך" מופיע בהקשר של תשובה בכמה פסוקים. הגרי"ד סולוביצ'יק זצ"ל הרחיב בעניין זה בצטטו את הפסוק הראשון בספר תהילים: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד". הפסוק אינו מתייחס רק למעשיהם של החוטאים אלא גם לדרכם, לסגנון חייהם, לסולם הערכים ולסדר העדיפויות שלהם - לאופן קיומם. כן הוא גם לגבי ציטוט מישעיהו, הממצה את מהותם של עשרת ימי תשובה: "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו" (ישעיהו נה, ו-ז).
עלינו לבחון לא רק אם אכלנו אוכל שאינו כשר או אם עשינו עבירה כזו ואחרת. בתפילת זיכרונות בראש השנה אנו קובעים שהקדוש ברוך הוא רושם "מעשה איש ופקודתו ועלילות מצעדי גבר, מחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש". א-לוהים זוכר לא רק את מעשינו, אלא גם את המחשבות ואת ההשליה העצמית שמאחורי המעשים, אלו שהוליכו אותנו שולל - ושאף אנו חייבים להתייחס אליהן. מזווית רוחנית אי אפשר להתייחס רק לפעולותיו החיצוניות של האדם, לשפוט, לטהר או אפילו לתקן אותן. חייבים להתייחס לתיקון מכלול אישיותו של האדם.
ניתן דעתנו לכך שבפסוק ישנם שני פעלים: לחפש ולחקור. חיפוש מתייחס לאיסוף המידע, ואילו חקירה מתייחסת לניתוחו. התהליך של חיפוש עצמי הוא לעיתים קרובות בלתי נעים. כשאדם מתחיל לגרד את פני השטח של דימויו העצמי, הוא עלול לגלות שאף שמעשיו סבירים, המניעים שמאחוריהם אינם נאותים כפי שהם אמורים להיות. הוא עלול אז לגלות שאין הוא ברמה הרוחנית שסבר. למרות אתגר זה, תשובה משמעותית חייבת לכלול חיפוש. הפסוק קובע: "נר ה' נשמת אדם חופשׂ כל חדרי בטן" (משלי כ, כז). כפי שה' מחפש בחדרי בטננו, עלינו לעשות כך גם בעצמנו. עלינו לחפש בתוכנו, לבחון לא רק מה אנו עושים בידינו, בפינו וברגלינו, אלא גם מה בלב־ליבנו. רק אחרי שנחפש יכולים אנו לחקור, בנסותנו להבין ולהעריך מה שראינו.
ישנה מקבילה לזה בשדה הרפואה. לפני שאדם עובר פרוצדורה רפואית או מתחיל משטר טיפולי מסוים, על הרופאים להגיע לדיאגנוזה נאותה. לפני שנוכל לתקן את עצמיותנו הרוחנית עלינו ראשית להבין את ההיקף ואת הפירוט של כישלונותינו. הדבר נכון לגבי תשובתו של הבינוני כשם שהוא נכון לגבי תשובתו של איש המעלה. כמובן, מומחים רגישים וידענים יבדקו באופן עמוק יותר, הבנתם תהיה עשירה יותר ורגישה יותר לפרטים. אך תהליך החיפוש והחקירה כשלעצמו, כמוהו כמודעות לחשיבותו ולצורך המחייב בו – משותפים הם למשכיל ולהמוני, לבינוני ולמעולה. השאלה הקריטית אינה עד כמה אנו מיטיבים להעריך את עצמנו ומה אנו "שמים על השולחן" בסיומו של התהליך, אלא איך אנו מבינים את התהליך עצמו ועד כמה אנו מעורבים בו ומחויבים אליו.
בפילוסופיה הדתית, אמת מובנת מאליה היא שאנו למעשה שומרים. מצד אחד, אנו שומרים של העולם הרחב; א-לוהים שם את האדם בגן עדן "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב, טו). אך בראש ובראשונה אנו שומרי עצמנו, וההוראה "לעובדה ולשומרה" מתייחסת גם לתחום זה. התלמוד מדבר על ארבעה סוגי שומרים: שומר חינם, שומר שכר, שוכר ושואל. שומר שכר חייב לשלם לבעלים במקרה של גנבה או אבדה, ואילו שומר חינם פטור במקרים אלו. אך לפי התלמוד (בבא מציעא צג, ב) יש גם הבדל באיכות וברמה של השירות שמצפים מהשומר לספק. לפי דעה אחת בגמרא, די לשומר חינם לשמור "כדנטרי אינשי", כפי שנוהגים אנשים לשמור על נכסיהם שלהם - ברמה נמוכה יחסית. אדם רגיל איננו עומד בדלת ביתו במשך כל היום כשהוא חמוש ברובה ואיננו שומר את כספו ברכב משוריין, ולכן די לשומר חינם לעמוד באותו רף. אך שומר שכר מספק שירות מקצועי, ולפיכך מצפים ממנו לבצע שירות זה באופן מקצועני. בדומה לכך, אם אנו שומרי עצמנו, ו"נחפשה דרכינו ונחקורה" הוא אחד הפנים של שמירה זו, אז חייבים אנו להתייחס לעצמנו לא כשומרי חינם אלא כשומרי שכר. אין זה די להעריך עצמנו "כדנטרי אינשי"; אין די במינימום, בעשייה אדישה, המסתפקת בכך שאין היא מזניחה בפועל ממש. שומרי שכר אנו, ולכן "נחפשה דרכינו ונחקורה" הוא הרף הגבוה המצופה מאיתנו.
זוהי מהותו של יסוד היוזמה, שהוא כה חיוני לתשובה בכלל, ונוגע לתשובתו של הבינוני לא פחות מאשר לתשובת העילית. משמעו לצלול לתהומות, לחקור את קיומנו הפנימי ולעשות זאת כמיטב יכולתנו. בעוד אדם מתוחכם יכול להגיע מעט עמוק יותר מאשר עמיתו המתקדם פחות, הגורם הקריטי הוא שכל אדם, בכל מעמד רוחני, חייב לחפש ולחקור.
השתדלות מתמדת
מילה יוצאת דופן מופיעה בהלכות תשובה לרמב"ם: "הואיל ורשות כל אדם נתונה לו, כמו שביארנו, ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתוודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו, כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא" (הלכות תשובה ז, א).
מה משמעות הקביעה שהאדם "ישתדל"? הרמב"ם לעולם אינו אומר שהאדם "ישתדל" לאכול מצה בפסח, או ש"ישתדל" לאכול בסוכה בסוכות. אלו הן חובות, נקודה. בפרק הראשון של הלכות תשובה משתמש הרמב"ם במינוח המדויק כאשר קובע הוא שאם אדם גילה שחטא, חייב הוא לערוך תהליך מסוים של כפרה. אך כאן, בפרק השביעי, מדובר על הכיוון הרוחני הכולל של חיי האדם, ובהקשר זה ההשתדלות היא חיונית ומרכזית. כאן משתקפת העובדה שהתשובה היא תהליך, ולאו דווקא רוביקון שהאדם צריך לחצות.
פסיקתו של הרמב"ם, שעל האדם להשתדל לעשות תשובה, משליכה אלינו את הכפפה. אף כשאין אנו עוסקים ביסוד ממוקד בחדות של התשובה, הדחף לנוע לאורך נתיב זה, לעזוב את דרך החטאים ולשוב מדרכינו הרעות בחיפוש אחר דרכים חדשות, מרכזי הוא לתשובה. יתר על כן, מרכזי הוא לא רק לתשובתם של המשכילים והמתוחכמים; חיוני הוא לתשובתו של האדם הממוצע, היהודי הממוצע. אנשים אלו אולי בינוניים הם מבחינות מסוימות, אך אין סיבה שתשובתם תהיה בינונית, במונחים של מאמץ וכוונה. "ישתדל אדם": אף כשתשובה זו עצמה בינונית מבחינת תוצאותיה האובייקטיביות, יש לה פוטנציאל גדול להתקבל ולסייע לאדם להשיג כפרה. יכולה היא להיות חיונית ומלאת משמעות הן בשבילו והן בעיני הקדוש ברוך הוא עצמו.
"לפני ה' תטהרו"
במהלך עשרת ימי תשובה עומדים אנו בציפייה ובחרדה, בתערובת של יראה הגובלת באימה, ביודענו שספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו (ראש השנה לב, ב). נרגשים אנו לדעת שיום הכיפורים אינו תובע מאיתנו רק לטהר עצמנו אלא גם מטהר אותנו בעצמו. לא אחר מאשר א-לוהים עצמו - "מקווה ישראל" - יטהר אותנו. בעיצומם של רגשות מסחררים אלו, מתחילים אנו לשאול עצמנו היכן אנו עומדים והאם אנו אכן ראויים לכפרה ולטהרה. האם מתוך תהומות בינוניותנו אכן עשינו כל שביכולתנו?
הרמב"ם מתאר את נפלאות התשובה: "כמה מעולה מעלת התשובה, אמש היה זה מובדל מה' א-להי ישראל... צועק ואינו נענה... ועושה מצוות וטורפין אותן בפניו" (הלכות תשובה ז, ז).
היה הוא בזוי ומאוס; א-לוהים לא רצה לשמוע עליו או ממנו. אך כל זה היה אתמול – "והיום הוא מודבק בשכינה... צועק ונענה מיד... ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה, שנאמר: 'כי כבר רצה הא-להים את מעשיך', ולא עוד אלא שמתאווים להם, שנאמר: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות'" (שם).
פסקה זו אינה פונה רק לפילוסוף או לבעל התובנה המעמיקה והתבונה. פונה היא לאדם הממוצע. בייחוד במשך עשרת ימי תשובה, חייב הבינוני לשאול עצמו אם עשה די, אם השקיע די מאמץ כדי להיות ראוי למצב נעלה של קשר אינטימי עם א-לוהים, שלדברי הרמב"ם הוא גמול התשובה.
אם נתאמץ, בתוך כל מגבלותינו, נוכל לעמוד לפני בוראנו ביום הכיפורים ולומר בענווה שעשינו כל שיכולנו, שניסינו כמיטב יכולתנו. בשפתן של הסליחות של ערב ראש השנה: עשינו כאומנותנו, ועתה נבקש ממך לעשות כאומנותך – לראות שכלל ישראל טהור וראוי לברכה של "ונסלח לכל עדת בני ישראל" (במדבר טו, כו; יא, נ). כאשר ימלא א-לוהים את בקשתנו, נהיה ראויים לטהרה ולקדושה המתוארות בפסוק: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).
דרשת 'תשובה בינונית ותשובתו של הבינוני' (עמודים 120-113), מתוך הספר 'תקווה לדורשיך - על תשובה ועבודת ה'' מאת הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
***
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)