המזוזה שנקבעה בשבוע שעבר בבית משפחת שטקל בשכונת רמת אשכול בלוד הייתה לא רק חפץ מצווה שמילא את ייעודו. במושגים מקומיים המזוזה הזאת כתבה פרק בהיסטוריה היהודית של השכונה. "בעל הבית של הדירה הוא יהודי שקנה אותה מהבעלים הקודמים, שהיו ערבים", מספרת אביגיל שטקל, הדיירת החדשה.
"הוא קנה אותה לצורכי השקעה, והרבה ערבים רצו לשכור ממנו את הדירה. הוא סירב וחיכה שיהודים יבואו כדי להשכיר להם את הדירה. אנחנו הראשונים שפנינו אליו, והמזוזה הזאת נקבעת לראשונה בדירה הזאת מאז שהייתה בידיים ערביות". שטקל מספרת כי הטקס היה מרגש, ואפילו הכנסת ספרי הקודש שלהם לדירה לא הייתה פעולה של מה בכך.
המזוזה וספרי הקודש שהפיחו רוח בקירותיה של הדירה שנגאלה אינם החידוש היחיד שהביאה עמה משפחת שטקל ללוד. משה ואביגיל עם תשעת ילדיהם, שהאחרון בהם נולד אך לפני שלושה שבועות, הם משפחה ותיקה ביישוב יצהר, שביום חמישי שעבר הגיעה ללוד על חבורת ילדיה, כולל הגוזמבות, הכיפות והציציות. "מה שהם צריכים פה בשכונה זה פשוט שיהודים יסתובבו ברחובות", מספרת אביגיל, "כיף לדעת שעצם זה שהילדים שלי מסתובבים פה עם כיפות, פאות וציציות זו התרומה, בלי לעשות כלום, פשוט להיות כאן. זה נותן תחושת סיפוק". אביגיל מספרת שגם השכנות החדשות בקהילה קיבלו בברכה את ילדיה בעלי החזות הגבעונית: "אמרו לי: יש לילדים שלך גוזמבות, איזה כיף. טוב שיסתובבו פה ילדים כאלה".
השבת הראשונה שלהם כתושבי לוד קידמה את פניהם עם רחובות ריקים למדי בשכונה שהייתה תחת מתקפות שיא, ותחושת המתיחות לדבריה של אביגיל כבר לא מורגשת באוויר. אבל כמשפחה ברוכת ילדים, שגם שהתגוררה בגבעה, השינויים המנטליים שעליהם לעבור רבים מאוד. "קודם כול עברנו מבית של 130 מטר לדירה של 80 מטר, עם חדר שירותים אחד בלבד. חוץ מזה אנחנו בקומה השלישית, אין גינה, אין לנו את המרחבים שהיינו רגילים להם. אבל אנחנו בגישה שבאנו למחנה, אז מסתדרים עם הכול". אפילו למנהגים עירוניים רגילים כמו נעילת הרכב, נעילת הדירה והכנסת האופניים למחסן הם צריכים להתרגל, "וגם המואזין פה מאוד חזק", היא צוחקת.
השטקלים הגיעו לשנה אחת של שליחות בלוד, ובינתיים השאירו את רוב החפצים בבית ביצהר. ההחלטה נולדה אצלם בעקבות התנדבות של משה בלוד בלילות הלחימה בשכונה בימי 'שומר החומות'. "הוא נסע לשם מיצהר עם עוד אנשים שבאו לעזור, וכשחזר הביתה הוא היה בתחושה לא נעימה: אני חוזר לבית שלי, פה הכול נעים וטוב, ושם נשארו אנשים עם כל הבלגן". מאוחר יותר נתקלו השניים בפרסומים של גרעין לוד הקוראים למשפחות לעבור לעיר ולחזק אותה. אביגיל התלהבה בקלות: "אני אוהבת הרפתקאות ופרויקטים באופן כללי", היא מחייכת, "בכלל, גם תקופת הקורונה והישיבה בבית גרמה לכך שנחפש משהו משמעותי יותר לעשות. רציתי להכיר קהילה חדשה, אנשים חדשים, זה היה נראה לי מעניין". ומה עם הילדים? הקולות שלהם בהחלט נספרו, כמי שמהווים את רוב אוכלוסיית המשפחה. אביגיל ומשה לקחו את הילדים ליום סיור מעמיק בעיר לוד לצורך היכרות עם המקום ועם מוסדות הלימוד. לאחר מכן התקיימה ישיבה משפחתית, שבה הוחלט ברוב קולות לאשר את המעבר. "אמרנו לילדים שמדובר בשליחות, שזה לשנה, והם היו בעניין". שני הגדולים לומדים בישיבות, אבל השאר מתחילים בהדרגה את הלימודים בלוד.
בבניין של שטקל יש שתי משפחות ערביות, ובשכונה עצמה יש נוכחות ערבית מוגברת. אבל כאמור, אביגיל לא מרגישה מאוימת. היא נהנית מהחיבוק של הקהילה, שמצידה הביעה התרגשות רבה ממעבר של משפחה כה גדולה עם בני נוער שייתנו חיזוק לנוכחות היהודית בשכונה.
יצאתם לשליחות בלוד, אבל מה עם השליחות במגורים בשומרון?
"בעלי אמר שהדבר הזה הוא כיבוש הארץ. אני חושבת שזה לא תעמוד על דם רעך. אכפת לי מאחרים, וכל אחד צריך לעשות את התפקיד שלו במקום שלו. מבחינתי זו הייתה הקרבה גדולה, אבל אני מקווה שזה יגרום לעוד אנשים לבוא לכאן".
יישום מהיר של המלצות הוועדה
"אני מרגיש ג'ובניק ביחס למשפחת שטקל", מעיד על עצמו חבר הכנסת שמחה רוטמן ממפלגת הציונות הדתית. השבוע פרסם את החלטתו לעבור אף הוא לעיר לוד, לשכונת נווה נוף הסמוכה לרמת אשכול. למה ג'ובניק? אולי כי המעבר נעשה למקום פחות רחוק ממקומות העבודה שלו ושל אשתו, אולי כי הוא עובר לבית פרטי ולא לדירה קטנה, וגם מתגורר בשכונה קצת פחות בעייתית מרמת אשכול. אבל בין כך ובין כך, ההחלטה על המעבר נובעת מאותו שיקול – תחושת שליחות והתגייסות למשימה לאומית.
ההחלטה המעשית לעזוב את הבית בפני קדם שבדרום הר חברון ולעבור ללוד למשך השנה הקרובה הייתה ביוזמתה של בעלת הבית, חנה רוטמן. הישיבה הראשונה של שדולת ארץ ישראל, שבה חבר גם בעלה, בכנסת הנוכחית עסקה בנושא הערים המעורבות. ראש עיריית לוד, יאיר רביבו, הציג נתונים עגומים של הגירה שלילית מהעיר בהיקף של כ־400 משפחות בעקבות הפרעות. חנה רוטמן עקבה אחרי ישיבת הוועדה, ובסיומה התקשרה לבעלה שהיה בכנסת והודיעה: "אני חושבת שצריך לעבוד ללוד".
"הגדרנו את זה כשנת שליחות", אומר רוטמן, "אנחנו לא עוזבים את פני קדם. כרגע היישוב שלנו התבסס ואנחנו יכולים לתרום יותר בלוד". רוטמן ביקר בלוד לא מעט בימי הפרעות. הוא העביר לשם את לשכתו, ואף עשה שם שבת אחת בעידודה של אשתו. הקשר עם בני המקום כבר קיים, הוא אומר, המעבר הוא המשך טבעי לכך. לילדים אומנם לא היה קל עם ההחלטה לעבור, אבל לאחר שבת היכרות במקום הקטנים הצליחו להתחבר. "אנחנו לא בודדים במערכה", מציין רוטמן, "אחיה של אשתי גם עובר לכאן מהשומרון ויש עוד משפחות". הבית שאליו יעברו, עדיין לא ברור אם לפני החגים או אחריהם, ממוקם בחלק המעורב יותר מבחינת אוכלוסייה בשכונת נווה נוף. "הירי שהתחיל את הבלגן היה בשכונה הזאת", הוא מזכיר.
אז מה עם השליחות של הציונות הדתית ביהודה ושומרון? אולי לא נכון שהמתנחלים הם אלה שיעזבו ויעברו ללוד.
"משפט ידוע אומר שכשרוצים שמשהו ייעשה – פונים לאדם הכי עסוק. זה נכון לגבי הציבור שלנו, הוא נמצא בכל מקום. בצפון, בעכו, ברמלה ובשומרון. יש לנו ציבור מאוד משימתי. העניין הזה התחדד אצלי פה בתקופה הזאת. אנחנו גם לא עוזבים את השליחות בפני קדם, ובסך הכול המקום גדל והתפתח ויכול להסתדר בלעדינו למשך שנה. בסוף ארץ ישראל לא מכירה בקו הירוק, כמו גם אויבינו. אין סיבה שנגיד שזה חלוציות וזה לא. עיר מעורבת זה לא פחות מגבעה. אני לא מבדיל בין חלקי ארץ ישראל, כמו שגם אויבינו נלחמים עליהם בלי הבדל. כרגע זו חזית חשובה, ובציבור שלנו יש כוחות להכול".
רגל בהר, אצבע בסכר
המשפחות שמצטרפות בקיץ הקרוב ללוד, כמו שטקל ורוטמן, הן תוצאה של מאמץ מרוכז שעשה הגרעין בעיר כדי להביא לקליטת משפחות גם בשנה הקשה הזאת. בשורת הסיכום, היבול השנה דל מאוד ביחס לשנים רגילות בלוד. בכמעט עשרים שנות קיומה הביאה הקהילה הדתית בעיר למהפך של ממש: העיר במרכז הארץ הפכה מפריפריה חברתית למיקום מבוקש לזוגות צעירים ולמשפחות דתיות, שקיבלו כאן גם מחיר מוזל וגם קהילה עוטפת. עם הזמן מחירי הדירות האמירו בשל פריחת האזור, אולם משפחות המשיכו להגיע כדי לקבל את התמורה הקהילתית. גם תנועת הנדידה המקובלת של מעברי דירה בסופי שנה השאירה את משפחות הגרעין בלוד על מאזן חיובי של כחמישים משפחות חדשות שהצטרפו מדי שנה לעיר (כמאה משפחות חדשות שמגיעות, וכחמישים שעוזבות בתהליך טבעי). השנה ההבדל היה בולט: אומנם בקרב דתיי העיר לא נרשמה עזיבה המונית בשל הפרעות, אבל העזיבה הטבעית של כמה עשרות משפחות התרחשה כרגיל וכנגדה לא נרשמה קליטה כלל.
בגרעין התגייסו למשימת הבאת המשפחות מגוון דרכי פעולה: פרסום מאסיבי בכלי התקשורת השונים ובמדיה החברתית הקורא למשפחות להגיע, ביקורים בישיבות כמו ישיבת תל אביב, ישיבת רמת גן, ישיבת בני דוד בעלי ועוד כדי למשוך זוגות צעירים לעיר, וגם הבטחת מלגות למשפחות שיבואו, תמורת עשייה קהילתית בעיר. כמו כן ישנם פרויקטים נוספים שמושכים צעירים לעיר, ביניהם כפר הסטודנטים שפעיל כבר שנים, וכעת ייפתח גם כפר רווקים לבני 28 ומעלה שימצאו את מקומם כחברים בקהילה.
"ועדת הקליטה עבדה בצורה מטורפת: שבתות, סיורים, טלפונים, חוגי בית", מספר נועם דרייפוס, מנהל המרכז לחינוך וחברה בלוד, "התוצאה טובה, אבל לא טובה מספיק. בכל השכונות נקלטו פחות משפחות ממספר המשפחות שעזבו. ברמת אשכול למשל עזבו 17 משפחות והצטרפו 11. הפרעות התרחשו בערך בחודשים שבהם אנשים חושבים על מעבר דירה, ואז הפחד מלעבור לכאן, בנוסף למחירים שעלו, הפך לשיקול", הוא מסביר את בעיות הקליטה. כל אלו נתונים טובים בהרבה ביחס למתרחש במגזר הכללי בעיר, שם נרשמה נדידה המונית החוצה וקליטה נרחבת לא קיימת גם בשנים שבשגרה. דרייפוס מתאר רעיונות למיזמים נוספים שיביאו צעירים לעיר, בתקווה לחדש את התנועה משנים שעברו. בינתיים ימשיכו המשפחות מאזור ההר לשים רגל אחת על הגבעות שבבית ואצבע אחת בסכר המאיים להתמוטט בערים המעורבות.