מטוס ובו חיילים אמריקנים עוזב את שדה התעופה בקאבול
מטוס ובו חיילים אמריקנים עוזב את שדה התעופה בקאבול צילום: רויטרס

1

הלקח הראשון שישראל צריכה להפיק מנסיגת כוחות ארה"ב מאפגניסטן הוא חד וברור: ישראל חייבת להיות מסוגלת תמיד להגן על עצמה בכוחות עצמה. אסור לנו להיות תלויים בסיוע צבאי אמריקני, ולכן גם אסור לנו להתכנס אל תוך גבולות שאינם בני-הגנה ללא הסיוע הזה. הישענות על גורם זר, ידידותי ככל שיהיה, הוכחה לא פעם במהלך ההיסטוריה כהסתמכות על משענת קנה רצוץ.

האפגנים שנתנו לאמריקנים להילחם בשבילם הופקרו כעת לשלטון האסלאם הקיצוני של הטליבאן, כי ארה"ב לא שלחה את חייליה לאפגניסטן כדי לדאוג לאפגנים. כוחות צבא ארה"ב כבשו את אפגניסטן בעקבות הפיגוע הקשה של הפלת מגדלי התאומים, שנעשה בלב ליבה הפועם של מדינתם. הם הדיחו את שלטון הטליבאן בגלל החסות שנתן לאל-קאעידה, ארגון הטרור שהיה אחראי למותם של אלפי אזרחי ארצות הברית. בחלוף 20 שנה, האינטרס של האמריקנים השתנה ובני-בריתם באפגניסטן הופקרו לגורלם. ארצות הברית מילטה מאפגניסטן את חייליה, אזרחיה והסגל הדיפלומטי שלה. אפגנים ששיתפו עמה פעולה הושארו מאחור וצפוי להם גורל מר.

יחסי ארצות הברית וישראל הם אולי עמוקים יותר, אבל בסוף למרות הערכים המשותפים הם מבוססים קודם כל על אינטרסים. לא תמיד האינטרס הישראלי עומד בראש מעייניו של הדוד סם. כבר בימי מלחמת יום הכיפורים, האמריקנים השתמשו בתלות שלנו בנשק מתוצרתם כדי למנוע מהלכים מלחמתיים שהיו מסיימים את המלחה בניצחון ברור ולכפות עלינו ויתורים מדיניים. כך זה היה אז, וכך זה גם היום. דוגמא עכשווית חמורה במיוחד לכך הוא יחסה הסלחני של ידידתנו הגדולה לחתירתה של איראן להפוך למעצמה גרעינית. משטר האייטולות לא מסתיר את שנאתו היוקדת לישראל ואת שאיפתו להשמיד אותה. הריחוק הגיאוגרפי בין המדינות הופך את הנשק הגרעין לאמצעי מאוד מרכזי להשגת המטרה הזאת. אילו רצתה באמת, ארצות הברית יכלה כבר מזמן לשים קץ למאמץ ההתגרענות האיראני. אבל לאמריקנים בכלל ולממשלים הדמוקרטיים בפרט יש גישה אחרת לנושא. הם מוכנים להמר, להתגמש, לקחת סיכונים שמאיימים על עצם הקיום של ישראל ואזרחיה. הממשלים הדמוקרטיים מפלרטטים עם האיראנים ומבקשים להגיע איתם להבנות, ואפילו ממשל טראמפ הידידותי התרכז בצעדים כלכליים ולא הפעיל את האופציה הצבאית. ולא רק שהאמריקנים לא עושים בשבילנו את העבודה, הם גם פעלו לא פעם כדי לעצור את ישראל ולמנוע ממנה לתקוף בעצמה את פרויקט הגרעין האיראני באמצעים צבאיים.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו לפעול בכוחות עצמנו ולא להפקיד את גורלנו בידי ארצות הברית. זה נכון לגבי הגרעין האיראני, וזה נכון גם ביחס לסכנת המדינה הפלשתינית. הקמת מדינת אויב בלב הארץ היא סיכון ביטחוני חמור, והסתמכות על הדוד סם לא יכולה להיות התשובה לו. ההסתייעות בתמיכה האמריקנית היא מרכיב מרכזי במדיניות הביטחון של ישראל. הסתייעות כן, אבל תלות – בשום אופן לא.

2

את יחסה האינטרסנטי והקר של ארה"ב לבעלות בריתה כדאי מאוד שישראל לא תאמץ. לצערנו ישראל כשלה בכך בעבר, גם ביחסה למשתפי הפעולה עמה באזורי יו"ש ועזה, שרבים מהם הופקרו לידי שלטון מחבלי אש"ף, וגם ביחסה לידידיה בלבנון ובפרט ללוחמי צד"ל ובני משפחותיהם. מוקדם עדיין לדעת איזה מחיר תשלם ארצות הברית על נטישת ידידיה באפגניסטן, אבל שם לפחות מדובר במי שרחוקים מאמריקה אלפי קילומטרים. כאשר ישראל מגלה חוסר נאמנות לידידיה ומסייעיה, מדובר בשכנים קרובים שמחיר הפקרתם ואבדן הברית עמם משולם במזומן.

כך למשל, לדרוזים ברמת הגולן אין סיבה אמיתית לא לרצות להיות אזרחים נאמנים של מדינת ישראל. הם יודעים שכאזרחים סוריים צפויים להם חיים של מיעוט אתני במדינת עולם שלישי נחשלת, תחת דיקטטורה קשוחה ואכזרית. הם רואים כיצד אחיהם הדרוזים אזרחי ישראל נהנים ממנעמי ישראל הדמוקרטית, החופשית והמפותחת, זוכים לשוויון זכויות ואפילו מתגייסים ולוחמים בשורות צה"ל. אבל הדרוזים ממסעדה, בוקעתא ומג'דל שאמס יודעים שגם לאחר למעלה מחמישים שנות נוכחות ישראל בגולן ואפילו לאחר החלת ריבונותה שם, עדיין רבים בישראל מפנטזים על היום שבו יימסר הגולן בחזרה לסורים, בתמורה לשלום של נייר. והם יודעים שישראל לא תפגע בהם בגלל הזדהותם הגלויה עם סוריה וממשלתה, ולעומת זאת רע ומר יהיה גורלם אם ממשלה עתידית בישראל תחליט למסור אותם ואת יישוביהם בחזרה לשלטונו של אסאד. כך נאלצת ישראל, בגלל החשש שתפקיר את הנאמנים לה, להכיל בתוכה אוכלוסייה שכופרת בריבונותה ומזדהה באופן גלוי עם מדינת אויב.

גם בלבנון נותרה ישראל ללא ידידים לאחר שנטשה את בריתה עם צבא דרום לבנון שהוקם בסיועה ולחם לצידה במשך שנים ארוכות. ישראל צריכה, כאסטרטגיה לטווח ארוך, לשקם את אמינותה ולהוכיח שבריתות שנרקמות עמה מחזיקות מעמד. אם תנהג כך, היא עשויה למצוא לא מעט גורמים במזרח התיכון שישמחו לחזור ולשתף עמה פעולה.

3

לקח נוסף מהשתלטותו המחודשת של הטליבאן על אפגניסטן הוא ההבנה שיש לא מעט נאיביות בתפישה האמריקנית שלפיה הדרך לשלום ושגשוג עולמי עוברת דרך הנחלת השיטה הדמוקרטית לכל עמי ומדינות העולם. יש להכיר בכך שיש בעולם לא מעט עמים ותרבויות שהשיטה הדמוקרטית וערכי הדמוקרטיה לא מתאימים להם, לכל הפחות לא בשלב הזה.

המחשבה שאם רק יינתן לאזרחים לקבוע מי יהיה בשלטון הם יעדיפו לבחור בשלום, רווחה ושגשוג על פני קיצוניות ומיליטריזם איננה נכונה בכל מקום. ראינו כיצד בימי ההפיכות שכונו 'האביב הערבי' עלו לשלטון בבחירות דמוקרטיות משטרים קיצוניים שערכי הדמוקרטיה רחוקים מהם כרחוק המזרח התיכון מיבשת אמריקה. ולעומת זאת, במזרח התיכון יש לא מעט מדינות שבהן דווקא שלטון דיקטטורי שומר על שקט ושלום.

כך למשל במצרים, אחרי עשרות שנות שקט ויציבות תחת שלטון מובראכ, פרצה לפני כעשור מהפיכה שהעלתה לשלטון בבחירות דמוקרטיות את מוחמד מורסי, איש תנועת האסלאם הקיצוני 'האחים המוסלמים', והשלום והיציבות באזור הועמדו בסכנה. מה שהחזיר את השקט למצרים, ובין השאר גם ליחסיה עם ישראל, הייתה הפיכת-נגד שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי בראשותו של הגנרל א-סיסי, הנשיא הכי נוח לישראל שכיהן עד היום במצרים. גם בירדן ובסעודיה נשמרים היציבות והשלום במשך עשרות שנים דווקא תחת שלטון מלוכני שעובר בירושה. העמים במדינות אלו אינם מתקוממים נגד השלטון, מה שמלמד שבתרבות שלהם ובתפישתם עולמם הדמוקרטיה איננה הערובה לאושר ולשגשוג. הם יכולים לחיות טוב בלי שניתנת להם הזכות לבחור את שליטיהם, והם מוותרים מתוך בחירה על לא מעט ממה שמכונה 'ערכי הדמוקרטיה'.

כך גם לגבי ערביי ארץ ישראל המכנים את עצמם 'פלשתינים'. מנהיגם הטרוריסט ערפאת טען שבכוונתו להקים מדינה "חילונית ודמוקרטית". בפועל כבר בימי שלטונו היתה שם רק מראית עין של דמוקרטיה. יורשו אבו-מאזן סיים כבר מזמן את תקופת השלטון לה נבחר בבחירות דמוקרטיות, ולמעשה כבר שנים בשלטון מבלי שנבחר לכך. גם את הבחירות לפרלמנט של הרשות הפלשתינית הוא דוחה שוב ושוב, משום שהוא יודע שאם הבחירה תעבור לידי ההמונים הפלשתינים, מי שיזכה בשלטון הוא ארגון החמאס.

כמו רבים מאחיהם הערבים והמוסלמים, גם שכנינו ואויבינו הפלשתינים לא מחשיבים את הדמוקרטיה ואת ערכיה. כל ממשל עצמי שניתן להם ושיינתן להם בעתיד סופו שיסתיים בדיקטטורה קיצונית ולוחמנית שמטרתה העליונה היא השמדתה של ישראל. הם מדברים בשפת הדמוקרטיה ודורשים לעצמם הגדרה עצמית, אבל כל הקיום הלאומי שלהם מבוסס על השאיפה לפרק את התנועה הציונית ואת המדינה שהקימה. חבל שיש בתוכנו אנשים תמימים שלא מבינים את המציאות הברורה הזאת.

הכחשת טרור

מומחי אקלים קובעים שתנאי מזג האוויר באזור ירושלים היו רגילים לעונה, כך שהתפשטות השרפה והנזקים החמורים שנגרמו לא קשורים להתחממות הגלובאלית. העובדות האלה לא בלבלו את השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג, שבהמשך להחלטתה להטיל מס כבד על כלים חד-פעמיים ראתה גם בדליקה הזאת הזדמנות להדגיש את חובתה של ישראל להגביר את מלחמתה בהתחממות כדור הארץ. אפשר היה לסלוח על ניצול האירועים לטובת האג'נדה אלמלא הסחת הדעת מהגורם האמיתי לרוב השריפות: הצתה מכוונת, פיגוע טרור ערבי על רקע לאומני. התעלמות השרה מהגורם המרכזי הזה לזיהום הסביבה, ומהצורך לפעול נגדו באכיפה נחושה וענישה מחמירה, היא כבר בגדר התרשלות חמורה במילוי תפקידה.

לתגובות: eshilo777@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו