יהודים מאמינים בני מאמינים אנחנו. מאמינים בכוחה של התשובה, של האמת והתורה הנטועים בעולם. שום כח, חזק שיהיה, לא יוכל להזיז אותם ממקומם.
קראתי את דבריהם של קלמן ליבסקינד ושל דב הלברטל ושניהם ביקרו את אמירתה של מיכאלי. על אף האמור ברצוני להתייחס לנקודה של אור הבוקעת מתוך דבריה. במשך שנים הגדירה מיכאלי את עצמה כאל-הורית והצהירה שאינה מעוניינת בהבאת ילדים לעולם מסיבות שונות ואכמ"ל.
אולם אף היא על אף כל הצהרותיה לא עמדה כנגד הדחיפה הפנימית של נשמתה להיות אמא. אנו חיים בעלמא דשקרא, לכן הכל מכוסה בהמון כיסויים. כיסויים כמו, זה רק הוא זה לא אני. אני רק ממלאת את משאלתו של ליאור וכיוצ"ב.
נכון, אין זו תשובה כתשובתו של רבי אלעזר בן דורדיא שברגע אחד עוזב את כל הרע ונדבק באמת בכל מאודו עד שיצאה נשמתו. אבל לא דבר פעוט יש כאן. חדי עין וברי לבב, היכולים לחדור מבעד למילים הכתובות אל המילים של הנשמה ודאי יוכלו להבחין ברצון הטהור והכנה שלא עזב אותה, על אף הצהרותיה השכם והערב להביא ילדים לעולם. היא תוכל לעמוד מאחורי תירוצים ואמתלות שונות בדבר הסיבה שהביאה אותה לכך אולם לי דבר אחד ברור.
מבעד לשמיכה באמצע הלילה כשהתינוק הקטן שלה יבכה, היא תחבק אותו בכל ליבה. היא שמחה בו בכל מאודה. מבחינתה הוא האור שבחייה. ככל אמא שבישראל ושבעולם בכלל. ואפילו אם תעמוד ותכחיש את דברי לא אשתכנע כי אדע שלא זאת האמת הפנימית שלה. האמת מדברת בעד עצמה. צעד שכזה מעיד כאלף עדים על הרצון הפנימי שבער בה. אולם, ארוכה היא הדרך. אבל זו תחילתה של תשובה. מלהצהיר על אי הורות ועד להיות אמא זה צעד משמעותי.
גם רוב מחדשי התחיה בארץ ישראל, יושבי הקיבוצים, לא שיערו שמדינה כזאת תהיה להם. הם הרי קיוו להיות מדינה ככל העמים. בלי תורה ובלי מצוות. לא שיערו שכזה בנין של תורה יצמח כאן ואור של ישועה ילך ויפכה. אבל שלוחים היו ביד המקום להקים את דברו. לא תמיד מה שאנחנו אומרים הוא בדיוק מה שאנחנו מרגישים. לא תמיד מה שאנחנו מרגישים זה מה שהנשמה מרגישה. ואף שאיננה אומרת זאת אני בטוח שנשמתה קורנת בכך שהיא שותפה להבאת ילד לעולם.
אז בואו נחזיק טובה למרב מיכאלי על הצעד האמיץ שלה בהמשך בנין הארץ. צעד קטן למירב, צעד גדול לריבונו של עולם. "אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף"