הרב יונתן זקס
הרב יונתן זקס צילום: רויטרס

"היהודים, בישראל ובכל מקום, צריכים לשקם את תודעת הייעוד. מי שאינו יודע היכן הוא רוצה להיות, לא ידע לאן ללכת. הספר הזה אפוא עוסק לא רק בבעיות העומדות בפני היהודים, היהדות וישראל בתחילת המאה העשרים ואחת. הוא עוסק גם בשאלה הגדולה מיהם היהודים ולמה" (בלשון עתיד, מתוך הפתח דבר).

הרב זקס זצ"ל, שהלך לבית עולמו בשנה האחרונה, הוא דמות מוכרת ומקובלת אצל יהודי התפוצות בפרט ובמנהיגות הרוחנית העולמית בכלל. לישראל הוא הגיע רק בשנים האחרונות, ודמותו הספיקה לצבור אהדה רבה. ספר זה, כמו קודמיו, נהנה מאיכויות הכתיבה של הרב זקס, ומתרגומו המעולה של צור ארליך. השפה עשירה וקולחת, ורעיונות מורכבים מוצגים בפשטות ובבהירות. לצד התמה המרכזית, הספר גדוש בפנינים שניתן ללקט בדרך.

כפי שהבאנו בפתיחה, הספר מנסה להתמודד עם הבעיות שעולות בימינו – האנטישמיות, האסלאם הקיצוני והשסעים הפנימיים – בעזרת שרטוט השאלות הגדולות וניסיון לענות עליהם: "עם ישראל קיים זה כשני שלישים מההיסטוריה של הציוויליזציה האנושית. עם כזה זקוק לרוחב מבט נבואי, לא רק למיומנות של חברה לניהול משברים" (עמ' טו).

אחד המהלכים החשובים בספר הוא הטענה כי התפיסה של "עם לבדד ישכון" שנובעת בחלקה הגדול מתופעת האנטישמיות, היא שגויה ומסוכנת. הרב זקס חושש מכך שזו תהיה נבואה שמגשימה את עצמה, ובסוף נמצא את עצמינו לבד במערכה מחוסרי ידידים ובני ברית.

שורש הפתרון לדעתו מצוי באבחנה שהיהדות משלבת בין הפרטיקולרי והאוניברסלי, וממילא יש ביהדות את ההיבט שפונה החוצה. "אם אלוהי ישראל הוא אלוהי כל האנושות אך דת ישראל אינה דת כל האנושות, כי אז אין צורך להיות בן דת ישראל כדי להיות בצלם אלוהים, או להתברך בידי אלוהים" (עמ' 71). את הקוטביות הזו ניתן למצוא במקומות נוספים ביהדות, למשל בעובדה שהתורה פותחת בסיפור הכלל אנושי לפני שעוברת לדבר על מסעו של אברהם.

בכך הוא מנסה לפתור את המתח בין שני הקטבים, שליווה את היהודים מאז האמנציפציה ומוביל גם כיום לשסעים פנימיים. לדעת הרב זקס, זהו גם הפתח לשיחה ולשיתוף פעולה עם האנושות: מתוך קבלת השונה ומבלי לוותר על הייחודיות שלנו.

ומה אנו מביאים לשיח האנושי? לתפיסתו, קולנו הייחודי הוא קולה של התקווה, דוגמת סיפור יציאת מצרים, שהיווה השראה לתנועות פוליטיות רבות (כמו המלחמה בגזענות באמריקה). היהדות ממשיכה להביא לעולם את התובנה שהעתיד ניתן לשינוי, ולא מדובר בגורל ידוע מראש:

"להיות יהודי הוא להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל מצווה, כל הברה והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת של הגורל. [...] היא אמונה בעתיד שעדיין אינו אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוהים, נעשה את רצונו, ונפעל יחד כקהילה של ברית" (עמ' 236).
בדרך, הרב זקס מספק לנו מספר תובנות יפות. ההבנה ש"תכנית הרזיה" ליהדות מתוך רצון לקרב לדת, מובילה דווקא לנטישת הדת. ככל שהדת תובענית יותר, כך היא מגדילה את המחוייבות כלפיה: דווקא יום הכיפורים הוא זה שממלא את בתי הכנסת. או למשל, ניתוח מרתק של שלוש "מוטציות" של האנטישמיות, והטענה שכיום אנו עומדים אל מול מוטציה רביעית שדורשת התייחסות שונה, ועוד.

צריך לומר בכנות, שמי שקרא את ספריו הקודמים של הרב זקס יבחין ברעיונות רבים מדי שיראו מוכרים. כך למשל, היחס בין האוניברסלי לפרטיקולרי; התורה כאנטי מיתוס מול התפיסות האליליות; ההבדל בין תפיסת הטרגדיה היוונית לרעיון התקווה הישראלית ועוד, נמצאים כולם בספריו הקודמים שתורגמו לעברית.

ביקורת נוספת היא שטענתו כי החופש והתקווה הם הבשורות הגדולות של היהדות, נשמעת קרובה להפליא למסרים של התרבות המערבית. אמירות כמו "צורת הפוליטיקה העכשווית הקרובה ביותר ברוחה ליהדות היא הדמוקרטיה הליברלית" (עמ' 166) נשמעות כניסיון לצייר את היהדות בהתאם לרוח הזמן. אמנם הרב זקס מוכיח את דבריו ממקורות רבים (במיוחד מהתנ"ך), ונכון שמושג החופש המערבי נלקח בחלקו הגדול מספר הספרים. ועדיין, ההשפעה של תקופתנו ניכרת בבחירת המקורות בהם הוא בוחר לעסוק, ובאלו שלא.

למרות הביקורת, טוב שהגותו המקורית ומלאת החזון של הרב זקס, שמצליחה גם כאן ללקט תופעות לכדי תובנות יסוד משמעותיות, הולכת ותופסת מקום של כבוד בישראל. מדובר בעוד ספר חשוב שמייבא היבט נוסף מתפיסתו, שכה נצרכת לשיח הדתי, הישראלי והכלל אנושי. ולוואי וימשיכו לתרגם את ספריו האחרים.

ניתאי הוד לומד בתוכנית הגבוהה למחשבה בישיבת מחניים, ומכותבי התוכן בדף הפייסבוק "דעת; תורה". זהו דף שעלה לאחרונה, ומבקש להיות מרחב לתוכן תורני והגותי איכותי, למבקשי דעת וחכמה במרחב הרשת. מוזמנים להצטרף כאן