האמת, תכננתי בכלל לכתוב משהו אחר. אבל לא יכולתי. לאחר שהקשבתי לדבריו הנוקבים היוצאים מלב פצוע, של יוסי שמואלי, אביו של בנו יחידו, סמ"ר בראל חדריה, שה' ישלח לו רפואה שלמה, הרגשתי שאי אפשר לעבור לסדר היום.
אי אפשר להמשיך ככה. אז למי שלא שמע או קרא, כך אמר האב הכואב בשיחת הטלפון עם ראש הממשלה לאחר פציעתו הקשה של בנו על גבול רצועת עזה:
"מדוע אתם ממשיכים עם המחדלים האלה? מדוע? למה? אם ייפגעו בכיוון שלך, איך תרגיש? הם מתקרבים עד לגדר, איפה אתם חיים? באיזה עולם? איפה אתם? באמת".
"כן לירות, לא לירות, לירות ככה, לקבל פקודה ממשמר הגבול. אתם לא יודעים לקבל החלטות? אתה מפחד? תתעורר. ממי אתה מפחד? מעבאס. תתעורר. אתה פחדן, אתה וכל הממשלה שלך פחדנים, תעשו משהו. תעיפו אותם מהשטח לקילומטר לא להתקדם, מה זה? איפה אתם חיים? אין לכם ילדים? יש לי ילד אחד. מה יש לך לענות לי אדוני רה"מ?".
"תבוא, נראה אותך. אנחנו לא אנשי פוגרומים כמו שעושים על החיילים שלנו. תבוא תהיה גבר".
נראה אותך תבוא. תבוא תבקר את החייל שלך. בטלפון? עוד יומיים ישכחו הכול, לא קרה כלום. איפה אתם חיים, באיזה עולם? תתעוררו. הילדים שלנו הולכים, תתעוררו. תיקח אחריות, תתעורר".
אינני יודע אם ראש הממשלה התעורר אחרי כל הזעקות האלה, אבל אני התעוררתי.
פתאום עמדו לנגד עיניי מילות הפיוט הבוקעות בימים אלה מבתי כנסיות באשמורת הבוקר: "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם?..."
לפעמים צריך שמישהו יעורר אותך, יוציא אותך מהקונספציה בה אתה שבוי. כי יש כל כך הרבה תירוצים מצוינים להמשיך בתרדמה, אבל יש אמת אחת. והיא פשוטה ונוקבת. כמו קול זעקה פשוטה של אב שבנו יחידו שוכב פצוע ומפרפר בין ארץ לשמים בגלל מציאות הזויה שאיננה אלא ביטוי לתרדמה לאומית עמוקה. חוסר יכולת להביט למציאות בעיניים ולפעול כפי שמתבקש וראוי.
עורו ישנים משנתכם
הסליחות, אותן החלו אחינו הספרדים בתחילת חודש אלול ושאליהן מצטרפים במוצאי השבת הקרובה גם אחינו האשכנזים, אינן אלא קריאת השכמה לכל אדם. אנו מרבים להתוודות בחודש הזה. להכות על הלב ולחזור שוב ושוב: חטאנו, אשמנו, בגדנו גזלנו... שוב ושוב.
אבל בתוך כל הווידויים האלה, לפעמים יש לי תחושה שהעיקר חסר – לשם מה אנו מכים שוב ושוב על החזה? מה מטרת החזרה הזאת פעם ועוד פעם על הווידוי? לשם מה אנחנו משכימים קום או מנדדים שינה מעינינו בלילות? התשובה העמוקה היא אחת – להתעורר. לעמוד בווידוי מול מקור חיינו ולבחון האם אנחנו חיים לאורה של "הנשמה לך" או שאנו נרדמים, ישנים בהקיץ.
וכך כתב הרמב"ם (הל' תשובה פ"ג, ד): "אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה".
ערנות ותרדמה במובן הפנימי הם כינויים למצבים תודעתיים הכרתיים.
לחיות נכון
בהספדו על הרב קוק זצ"ל כתב עליו תלמידו, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל את הדברים הבאים: "וזה דרכו בקודש לבטל כל רגשי הגוף והחומר ולפנות מקום לגילוי הנשמה שתהיה אך ממלאה את כל הגוף, וגם כל המעשים יהיו נעשים דווקא על פי הָעֵרוּת הנשמתית ועוז קודשה" (מאמר 'מקדשו הפנימי'). על דברים אלה אמרה הרבנית חנה טאו ע"ה:
"יכולה להיות עֵרוּת נשמתית, ויכולה להיות תרדמה נשמתית. אנחנו כולנו חיים בזכות הנשמה, היא המחיה אותנו. השאלה היא אם אנחנו ערים לכך שהנשמה היא המחיה אותנו, האם אנחנו חיים מתוך עֵרוּת נשמתית, מתוך שהנשמה ערה ומחיה, ואנחנו מודעים לקיומה ולמגמתה.
אני זוכרת שרבנו (הרב צבי יהודה) זצ"ל היה מעיר את תשומת ליבנו למה שאנו אומרים ב'אדון עולם' – 'בידך אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה ועם רוחי גויתי ד' לי לא אירא'. מי העיקר ומי ה"עם"?, מי מסתמך על מי? קודם כל בידך אפקיד רוחי... 'ועם רוחי גויתי' הגוויה הולכת עם הרוח ומסתמכת על הנשמה. זה עולם אחר לגמרי מהעולם שלנו שבו אנחנו כל כך חיים את חיי הגוף, חיי החומר ומדי פעם אנחנו נזכרים שבעצם יש לנו נשמה, שיש מגמה לכל חיי החומר..." (שירת חנה, 'שיחות על המאמר מקדשו הפנימי', עמ' 9-10)
אז יש מי שחי ככה כל הזמן, כמו הרב קוק, ויש מי שחי כך מדי כמה זמן. אבל בכל שנה מחדש, בחודש אלול, כל עם ישראל "מיישר קו", מעורר את עצמו לקראת השנה החדשה, לחיות לאורה של הנשמה. להפסיק לברוח, להפסיק לרדוף. לשאול כל אחד את עצמו: "מתי אלמד לחיות נכון"?
עבודת אלול של דורנו כוללת גם התעוררות רחבה יותר, לאומית. ללמוד יותר על התפקיד שלנו כעם. להעמיק את החיבור ליהודים מכל המגזרים, להפיל את החומות המלאכותיות שיוצרות בינינו חייץ והבדלה או מנסות לחבר בינינו על ידי המכנה המשותף הנמוך. גם זאת חלק מההתעוררות שנחוצה לנו כעם. אני מתפלל בכל ליבי לרפואתו השלמה של בראל חדריה הי"ו. והלוואי שבזכותך נתעורר כולנו מהתרדמה העמוקה שאופפת אותנו – בכלל ובפרט.