בימים ושעות אלו נמצא נפתלי בנט בביקור ראשון שלו כראש ממשלה בבית הלבן, שהוא גם מפגש ראשון של ראש ממשלה ישראלי עם ג'ו ביידן מאז שנבחר לנשיא. לצד נושאים חשובים אחרים, הנושא הבוער על סדר היום של יחסי ישראל-ארה"ב הוא פרויקט הגרעין האיראני. ישראל זקוקה לנחישות אמריקנית מול הקיצוניות האסלאמית של טהרן, שרק החריפה מאז מינויו של הנשיא החדש ראיסי. בארצות הברית לעומת זאת, ממשלו הידידותי לישראל והלוחמני כלפי איראן של הנשיא דונלד טראמפ הוחלף בממשל דמוקרטי, שגורמים רבים בתוכו אימצו יחס צונן כלפי ישראל ויחס פייסני ומתרפס כלפי איראן. בנט יזדקק להרבה סייעתא דשמיא כדי להצליח לשכנע את נשיא ארצות הברית לא להקל בסנקציות הכלכליות כלפי איראן, ובמקביל לשמור על חופש פעולה צבאי של ישראל נגד פרויקט הגרעין המסכן את קיומה וביטחונה.
כל זה קורה בימים בהם בחזית אחרת נחשפת ארצות הברית בחולשתה, כאשר לאחר עשרים שנות נוכחות באפגניסטן החליטה להניס את כוחותיה משם, תוך הפקרת הארץ לשלטונה הקיצוני והאכזרי של תנועת הטאליבן. כזכור, פלישת ארצות הברית לאפגניסטן באה בתגובה למגה־פיגוע של הטרור האסלאמי שהיכה בלב ארצות הברית - במגדלי התאומים במנהטן ובבניין הפנטגון, על ידי ארגון הטרור אל־קאעידה שזכה לחסות מתנועת הטאליבן האפגנית. ההשתלטות המחודשת של הטאליבן על אפגניסטן נתפסת כניצחון שמפיח תקווה ועיזוז בכל מקום שבו מפעמת רוח האסלאם הג'יהאדיסטי. מסתבר שגם לחוצפה הגוברת של חמאס בעזה ולתעוזתם של מפגיני הגדר שפצעו אנושות את לוחם משמר הגבול בראל חדירה שמואלי יש קשר לאותה תחושת ניצחון של האסלאם הג'יהאדיסטי העולמי. לא יהיה קל לשכנע את הנשיא ביידן בכך שעל ארצו להמשיך ולהוביל את המאבק מול הקיצוניות האסלאמית, אך ככל שהמשימה הזאת לא קלה כך היא גם חיונית.
בימים שבהם היו כללים בסיסיים של משחק הוגן בפוליטיקה הישראלית, היה נהוג שלא לתקוף את ראש ממשלת ישראל בעת שהוא נמצא בשליחות מדינית בחו"ל. אפשר לתהות אם המשימה המדינית והביטחונית המוטלת על בנט לא גדולה קצת על מידת ניסיונו המועטת, על הקואליציה הבעייתית שלו ועל עוצמתה המצומצמת של המפלגה המשמשת לו גב פוליטי. אבל בעת שהוא נמצא בארצות הברית בשליחות חשובה ביותר לטובת המדינה ואזרחיה – אי אפשר שלא להתפלל להצלחתו.
אין בכך כמובן הכשר או לגיטימציה לממשלה שלו, שממשיכה להישען על שיתוף פעולה מזיק ומסוכן עם מפלגות אנטי ציוניות ופוסט ציוניות. אבל כל עוד זו ממשלתנו, נמשיך להתפלל להצלחתה כשהיא פועלת לטובתנו, בין אם מדובר בחזית המדינית והביטחונית, ובין אם מדובר במאבק בסכנה הקטלנית של מגפת הקורונה. יחד עם זאת, יש להמשיך לשלול את הלגיטימציה של הממשלה הזאת ולפעול להחלפתה בממשלה אחרת, טובה ממנה.
לא בכוח
בשבוע שעבר התפרסמה בעיתונות הדתית מודעה חריגה בתקיפותה נגד תכניותיו של השר לשירותי דת מתן כהנא לרפורמות בתחום הכשרות והגיור. כמותם ובכירותם של הרבנים חותמי המודעה הופכת אותה למסמך משמעותי ביותר. בין השאר חתמו על המודעה שני הרבנים הראשיים, אחד עשר חברי מועצת הרבנות הראשית, בכירי הדיינים מבית הדין הרבני הגדול, כמה מגדולי הרבנים בציונות הדתית וביניהם הרב דב ליאור, הרב יעקב אריאל והרב צבי טאו, ועוד עשרות רבות של רבני ערים ויישובים. הרבנים חותמי המודעה לא הסתפקו במחאה ומתיחת ביקורת על מהותה של תכנית הרפורמה בכשרות, ועל אופן קבלתה בממשלה והנחתתה כתכתיב על המערכת. הם אף הודיעו כי "יורו לשומעי לקחם שלא לסמוך על כשרות שתינתן לפי תכנית זו, שיש בה מכשול לרבים".
השר מתן כהנא והוגי ותומכי התכנית שאימץ ידעו מן הסתם שהיא לא תתקבל רק בתשואות ובהסכמה, אך ספק אם ציפו לעוצמה כזאת של התנגדות. שר הדתות יכול כמובן לנסות להמשיך להישען על חלק מסוים מהעולם הרבני שתומך בתכנית על הקואליציה האנטי־דתית שתעניק לו תמיכה אוטומטית, להשתמש בכוחו השלטוני ולנסות לכפות את תכניתו על הרבנות הראשית ועל רבני ישראל. הוא יכול גם לנהוג בתבונה, לקחת צעד אחורה, לעבוד בשיתוף פעולה עם המערכת, להתאזר בסבלנות הנדרשת לשינויים ארוכי טווח, לנסות להגיע להבנות והסכמות עם הרבנות הראשית ועם רבני הערים והיישובים, ולפעול בדרך שאינה כה שנויה במחלוקת.
כך למשל, השר כהנא ייטיב לעשות אם יפנה את פעלתנותו ומרצו למינוי רבנים בערים ויישובים כה רבים, ביניהם ערים מרכזיות כמו תל אביב וחיפה, שתקן הרב המקומי בהם נותר מיותם. בדרך אגב הוא ירוויח גם שיפור מסוים במערכת הכשרות הארצית, שאין ספק שחלק מהבעיות בה נובעות בפשטות מהיעדרו של רב מקומי ראוי ומתפקד.
כוונתו של השר כהנא לחזק את יכולת הפיקוח של הרבנות הראשית על מערכת הכשרות יכולה להתבצע גם ללא רפורמה מקיפה במערכת הקיימת ושלילת מעמדם של הרבנים המקומיים כנותני הכשרות. אף אחד לא מפריע לשר כהנא לחזק בתקנים ובתקציבים את הגוף הממונה על אכיפת חוק איסור הונאה בכשרות ברבנות הראשית, ולפקח על יעילות התפקוד שלו. כמו כן, אם סבור השר כהנא שיש לקבוע תקן כשרות ארצי שהרבנויות המקומיות יהיו כפופות לו, ייתכן שימצא תמיכה לרעיון הזה ברבנות הראשית. ועדיין לא ברור מדוע יש צורך לפגוע בסמכות הרבנים המקומיים להיות הממונים על השגחת הכשרות ואישורה במקומם, על פי אותו תקן ארצי. גם הניתוק של יחסי עובד-מעביד בין משגיחי הכשרות לבין העסקים מקבלי הכשרות לא חייב להיעשות דווקא באמצעות מסחור ההשגחה והעברתה לידי תאגידי כשרות בעלי אינטרס כלכלי.
הקו הכללי של השר צריך להיות לא רק נמרצות ותקיפות, אלא גם הקשבה, מתינות וסבלנות. לא מדובר כאן במערכת הצבאית שממנה הוא בא, שם אפשר להוריד פקודות ולצפות שיתקיימו במלואן באופן מיידי. הדרך לשפר את מערכת הכשרות היא באבולוציה ולא ברבולוציה. לא בפטיש 5 קילו שיונחת על ראש המערכת ועלול גם לפצוע את ידו של המכה, אלא בהידברות ובשיתוף פעולה. סביר להניח שבדרך הזאת השר ישיג הרבה יותר מאשר בדרך הכפייה, הנראית כקצרה אך עלולה להתגלות כמפותלת וארוכה.
לתגובות: [email protected]