אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

פגשתי אותו במתחם ממילא: חבר ילדות שלמד איתי בישיבה התיכונית. החלפנו חוויות ואז הוא אמר לי שהוא הולך לסליחות בכותל. "ולא הצלחת על הדרך למשוך אף אחד מהילדים שלך?"

"אל תסובב את הסכין" ענה לי חצי בצחוק חצי בחיוך מריר: "תאמין לי שניסיתי. ילד אחד לומד בכיתה ו' והאחר בכיתה ח', אף אחד מהם לא היה בעניין".

"וואלה?" שאלתי בכנות. "זה פשוט לא מדבר אליהם כל העניין הזה של הסליחות?"

"לא" אמר בכאב. "ויודע מה הכי שרף לי בלב: שאם זה היה משחק בן ברצלונה לפריס סאן ז'רמן, תאמין לי שהם היו מתייצבים גם בארבע לפנות בוקר. כי כדורגל מדבר אליהם וסליחות זה משעמם ולמי בכלל יש ראש לזה".

נפרדנו לשלום והרהרתי עוד רבות בדבריו. כמה גדול הוא האתגר החינוכי כיום לגרום לילדים שלך להגיע לבית הכנסת, להתפלל, ללכת לסליחות, לקום מוקדם בבוקר לוותיקין. הפסקתי לספור את כמות ההורים, חברים שלי, שאומרים לי בפה מלא שהם מאוד מתקשים בעניין שנהפך לדבריהם לדבר כל כך מורכב וקשה.

משימת אהבת המצוות על הילדים נראית פתאום כל כך מורכבת ומיוחדת כאשר היא מתומצתת בשאלת מיליון הדולר: האם ניתן באמת לעשות משהו בעניין? כיצד ניתן בכל זאת לגרום לילדים ללכת לסליחות?

נזכרתי איך למרות שעברו כמעט עשרים וחמש שנה ואני עדיין זוכר את טעם הסליחות שלקחתי איתי מהישיבה שלי 'פרחי אהרון' בקרית שמואל.

יצאנו בשתיים עשרה בלילה, הגענו באזור שתיים וחצי. קור מטורף והמולה קידמו את פנינו. אני זוכר את שאגות השופרות שהסתלסלו ונתערבבו באוויר הירושלמי לכדי ריקוד מכשף של קולות וברקע הר הזיתים.

ואז התחלנו ללכת לכותל וראינו לתדהמתנו את כל עמך ישראל: אשכנזים וספרדים, דתיים וחילונים, כולם באו והתרגשו וניכר על פניהם שהם עברו משהו. עצרנו ברחבת הכותל לכוס שוקו חם שהפשיר לנו את הלב, שמענו סיפורים על הרובע היהודי ומשם המשכנו לעבר הכותל כאשר לאחר הסליחות עברנו במאפיית אנג'ל שם לקחנו קרואסון בטעם שוקו וניל.

זה היה מרתק ומדהים ובלתי נשכח וכל החוויה הזו ביחד נצרבה לנו עמוק בלב. כמה עמוק? עובדה. עשרות שנים אחרי ואני עדיין זוכר את קול השופרות וטעם הקור שנתעטף בנו.

לאחר מכן, שנים אחרי, שאלתי את עצמי: מה הקסם של אותו מסע סליחות שנחרט לנו בנשמה כל כך חזק? מה הסוד שלו? מה הופך אותו למיוחד כל כך?

והבנתי שהנהלת הישיבה השכילה לקחת את הסליחות ולעטוף אותם בשכבה עבה במיוחד של חויות: קודם כל יצאנו בשתיים עשרה בלילה. שעה לגמרי לא שגרתית עבור כולנו. וללילה כידוע חוקים יופי וקסם משלו.

לאחר מכן הגענו ונתקלנו בפסיפס מרהיב של עמך ישראל. הקור המקפיא שעורר אותנו והשוקו החם שהפשיר אותו. הסיפורים המרתקים על הרובע ובסוף הסליחות עצמם שהיו בבחינת ברוב עם הדרת מלך כאשר בסוף כמובן נסענו למאפיית אנג'ל כשריח הקרואסונים הטריים משחק לנו עם האף. זה היה נהדר ובלתי נשכח.

אנחנו יודעים שמתוך שלא לשמה באה לשמה: רוצים להטמיע הרגלים חדשים שקשורים לתפילה ועבודת ה' בילדים שלכם? תעטפו אותם בחוויות מזמינות. חמות. אוהבות. מקרבות.

אפקט הסוכריה של בית הכנסת שמושכת אליה את הילדים כמו פרפרים לאש וגרמת להם להיות בהיכון ולהקשיב לכל הקריאה בתורה בשביל לתפוס מקום של כבוד לקראת זריקת הסוכריות, יפה כוחו גם לגילאים מאוחרים יותר. וכן, גם לגילאים שלנו:

לא סתם בתי הכנסת אוהבים להשקיע בכיבוד של לימוד ליל שבועות. יש משהו בקפה המהביל ובעוגיות שגורם לכל הלימוד להראות אחרת. הפסיכולוגיה הזו חוצה גילאים.

אז בפעם הבאה שתרצו לקחת את הילדים שלכם לסליחות? פנקו אותם בקרואסונים טריים. פנקו אותם במראות מחשמלים של רבבות עמך ישראל. תפרגנו להם את היופי המהפנט של ירושלים בלילה. תשקיעו במתוך שלא לשמה.

בסוף הם ייזכרו את החוויה הזו לעוד הרבה שנים.