אריאל הנדלר
אריאל הנדלר צילום: חופשי

בכל שנה מחדש יש לנו כאב שמעורר אותנו לתשובה, וגורם לנו לרצות לשנות. בדרך כלל אנו מתמקדים במימד האישי שבו כולנו צריכים להשתפר, כל אחד בענייניו. אבל יש גם היבט של תשובה כללית, תשובה רחבה יותר שכוללת ציבור שלם ועולם שלם.

אחד הדברים שמטרידים כל פעם מחדש אלו נתוני הנשירה הדתית שיש לנו במגזר. לא משנה איזה מחקר בדיוק נקבל, מדובר על אחוזים גבוהים ביותר של נשירה. ובנוסף יש את תופעת הלייטיות, שגם שם לצערנו המחויבות להלכה לא כל כך קיימת.

יש הרבה סיבות לתופעה העצובה הזו, וכמובן שאנחנו לא יכולים ברגע אחד לתקן הכל. אבל ברצוני להעלות נקודה אחת, שבעיניי היא החשובה מכל, והיא- מהי הזהות שאליה אנחנו מחנכים את ילדינו?

בילדותי גרתי בישוב דתי-לאומי קלאסי, ובאחד מסיבובי השבת נזרקה לחלל האוויר שאלה - למי אתה מרגיש קרוב יותר – לציבור החילוני או לחרדי. תשובתי הייתה חד משמעית – לחרדים, כי למרות השוני החיצוני, בסוף כל הבסיס והתוכן של החיים שלנו מושתת על יסוד התורה. אך לתדהמתי גיליתי שרוב חבריי אמרו בפשטות שהם מרגישים קרובים יותר לאחינו החילונים.

האמת שאני מבין אותם, כאשר כל החיים החיצוניים דומים לחיים של החילונים, לא פלא שזו תשובתם. עולם התרבות משותף, ואילו התורה, המצוות והתפילה? הם סוג של מסגרת בחיים, אבל לא התוכן שממלא אותו...

ההזדהות הזו היא תופעה בעייתית ביותר. בשאלה מה קודם למה, הקודש מול החול, מתקבל הרושם שבמקומות רבים בציבור - החול קודם, והדבר הזה מבלבל מאוד את הזהות שאנו רוצים להנחיל לנו ולילדינו.

פאראנאק מרגוליס, בספרה החשוב 'היוצאים' מסבירה על חינוך, ועל הסיבות השונות לעזיבת הדת.
היא חוזרת שוב ושוב על הנקודה שאצל רוב האנשים, הקשר המרכזי של האדם לתורה ולה' אינו בגלל הבנה שכלית כזו או אחרת, אלא בגלל הקשר הרגשי שנוצר בין האדם לה' ולתורתו. האם הוא שמח בחיבור הזה ומרגיש הזדהות עם ערכי התורה או לא. לטענתה, הדבר שהכי משפיע על ההרגשה וההזדהות הזו הוא הקשר בין הילד להוריו, והרושם שהוא מקבל מהם ומסביבתו ביחס להערכתם את התורה.

או במילים פשוטות יותר – מוטלת עלינו אחריות לשמש דוגמא אישית. הילד יודע לקלוט מהי אהבה והערכה אמיתיים לתורה, וכל הדרשות והשיחות שיאמרו לו אח"כ כמעט ולא יעזרו אם הוא לא יחווה בעצמו ובסביבתו קשר חיובי לתורה.

לכן ברור שאנו מוכרחים לברר לעצמנו מהו הבסיס של החיים שלנו: התורה או המדינה? הציונות או הדתיות? מה המסגרת של החיים שלנו ומה התוכן הפנימי של חיינו. האם התפילות נעשות כמצוות אנשים מלומדה והמשחק של 'מכבי' זה העיקר, או שהתרבות והתחביבים הם מהנים אבל ברור שהמשמעות לחיינו היא התורה והדבקות בה'?

הרמב"ם קבע בכך יסוד. 'בכל דרכך דעהו' – בכל הדרכים שאנו עוסקים בחיים, האידיאל הוא תמיד להתכוון לעשות רצון ה'. ברור שקשה לחיות כך בכל רגע ורגע, וזו אכן מעלה גבוהה שמעטים מגיעים אליה, אבל לפחות חשוב שנשאף לשם.

אנחנו מאמינים בה', ומתוך כך אנו מאמינים במדינה ולוקחים אחריות לפתח אותה ולקדש אותה. אנחנו הולכים לצבא כי זה רצון ה', ואם המפקד יאמר דבר מובהק נגד ההלכה, בוודאי שלא נשמע לו כי 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים'?

אומרים לנו שהעולם מורכב, והדברים הם לא שחור לבן. נכון, יש מורכבויות, אבל אין ערך במורכבות בפני עצמה, אלא יש ערך בלעבוד את ה' ולירא מפניו. מתוך הבסיס האיתן הזה אנו ניגשים לכל דבר בצורה עניינית ומורכבת.

אומרים לנו ש'דרך ארץ קדמה לתורה'. נכון, קודם תהיה אדם לפני שתדקדק במצוות. אבל צריך לזכור שגם 'דרך ארץ' ומצוות שבין אדם לחבירו זה רצון ה', ואינם ערכים מנותקים מהקודש.

אומרים לנו שמדליה באולימפיאדה זה נפלא וזו גאווה ישראלית, אבל לאן נעלמה הגאווה היהודית של שמירת השבת, שחירפו עליה את הנפש בכל הדורות?

אומרים לנו שכאשר אמנים דתיים מצליחים זה נפלא וקידוש ה', ואני לגמרי מסכים, אבל איפה הכאב כאשר המחוייבות להלכה נשחקת?

אומרים לנו שעלייה להר הבית היא גאווה לאומית, אבל היכן הכאב כאשר מחללים את הקודש בעלייה בטומאה (האסורה גם לדעות המתירים)?

הציונות הדתית רואה בציונות ערך עצום שמתגשם לאחר 2000 שנות גלות. אבל זה לא ערך שמנותק מהתורה, אלא זהו התגשמות הנבואה ואיחוד עם ישראל על אדמתו, אדמת הקודש. אין קידוש ה' גדול מזה. זו הציונות הדתית, לא ציונות ודתיות מנותקות זו מזו, אלא חיבור לה' ולתורתו שמתוך כך נובעים כל חיינו.

פעם בשנה אנו זוכים להתעורר בחודש אלול, לכאוב את הבעיות ולרצות לשוב בתשובה. הלוואי ונצליח לשוב אל הזהות הפשוטה והאמיתית שלנו. כפי חזונו של הראי"ה קוק זצ"ל ''הישן יתחדש, והחדש יתקדש''.

אריאל הנדלר הוא סטודנט לחינוך

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו