פרעות 'שומר החומות'
פרעות 'שומר החומות'צילום: יוסי אלוני, פלאש 90

האירוע הזה התרחש השבוע: ערבים נכנסו לשכונה הדתית בעכו והחלו להכות ילדים יהודים. אחד הערבים, הורה מבוגר, איים מפורשות על כולם ברצח, ואף הצביע על חלונות בתיהם של האנשים שבחייהם הוא מתכוון להתנקש. שוטרים שהגיעו למקום צילמו ותיעדו את האירוע. יהודי תושב המקום, שעובד כמהנדס ברפא"ל, הגיע למשטרה בצעד נורמטיבי ומתבקש של הגשת תלונה נגד הערבי שאיים על חייו. במשטרה המליצו לו שלא להגיש את התלונה, שכן לפי הנוהל במקרה כזה ייפתח תיק גם נגדו, על פי הכלל הנהוג במשטרה "שניים רבים – שניים אשמים". "לא כדאי שייפתח נגדך תיק פלילי", אמרו לו בנועם, "חבל, אתה עובד ברפא"ל, תיק פלילי לא יאפשר לך להמשיך לעבוד שם". לבסוף נכמרו רחמי השוטרים על האיש המאוים, והם הואילו לרשום את תלונתו בלי שייפתח נגדו תיק פלילי, כאמור על אף שאירוע האיום כולו תועד וצולם על ידי המשטרה.

אם חשבתם שלהבות ימי הפרעות של 'שומר החומות' מלפני כארבעה חודשים גוועו, כנראה שנכנעתם לנרטיב שמנסות המשטרה, מערכת המשפט ושאר רשויות השלטון להכתיב לאזרחים המוכים. אירוע התקיפה והאיום בעכו, שכאמור לא התרחש לפני ארבעה חודשים אלא בימים אלה ממש, משקף את המציאות היומיומית שממשיכים ערביי ישראל לנהל, תחת ידה הרופסת של המשטרה והפרקליטות וידה המעודדת והתומכת של הנהגת המגזר הערבי בישראל וגם בעזה. אומנם ירי מנשק חי או הצתות סיטונאיות של דירות ורכבים פחות נצפים ברחובות, אבל תקיפות, התנכלויות והזדהות עמוקה עם המחבלים־פורעים בעלי תעודת הזהות הכחולה בועטות וקיימות. כך מאהל ההזדהות עם עצורי הפרעות בעכו, שהוקם לאחרונה על ידי ערביי העיר ומוליד מתוכו הפגנות, צעדות וסרטוני הסתה, ומושך אליו חברי כנסת מכל הרשימות הערביות שמלבים את האש. השיח שמתנהל שם עוסק בגלוי בשיתוף פעולה וגיבוי הדדי לתנועת חמאס בעזה. בין השאר הם דורשים מחמאס להתנות כל שחרור של גופות או חיילים ישראלים בשחרור "הבנים" – לוחמי החופש מעכו, שליחיה של חמאס בישראל. גם בלוד נמשכות פעולות ההסתה ברשתות על ידי ערביי העיר, בינתיים באין מפריע.

אפילו בועת הדו־קיום שהתנפצה לאלו שהרגישו בתוכה חמימות נעימה, טרם הצליחה לברוא את עצמה מחדש. כך למשל בעכו מספרים התושבים כי מפלס החשדנות נותר גבוה מאוד, גם אחרי ארבעה חודשים. יהודים חוששים להיכנס לבתי עסק של שכניהם הערבים, מה שעד לפני זמן לא רב היה בשבילם פעולה שבשגרה. "אתה לא יודע אם זה שחותך לך את העוף או הבשר לא הסתובב לפני כמה חודשים עם הסכין הזאת ברחוב וחיפש לשחוט יהודים. האם זה שמסדר את המדפים השתתף בלינצ'ים נגד יהודים ממש כאן, מי שרף את אבי הראבן בעודו חי. היהודים כאן הם רוב שחי כמיעוט נרדף", אומרים תושבים. השבוע, כפעולה שגרתית, ניפצו ערבים שמשות כלי רכב של יהודים בעיר. ההנהגה המקומית והארצית אינן מנסות לפתור את המצב מהשורש, אומרים בעיר, אלא בדיוק ההפך: "ראש העיר לקח חבית ענקית של מייק אפ ושם אותה על עכו, כאילו הכול נגמר. בפועל יש פה חבית נפץ בוערת שרק כיסו אותה עם איפור".

מחיר ההבלגה

לפרעות ששטפו את ישראל כולה מדרום לצפון בגל מפתיע בעוצמתו בתחילת חודש סיון השנה היו סימנים מטרימים. כשריח ההסתה השנתית של הרמדאן כבר נישא באוויר, הותקף והוכה ראש הישיבה ביפו, הרב אליהו מאלי, לאור יום על ידי ערביי העיר. בירושלים התפתחה התופעה שזכתה לשם המעודן "טרור הטיק טוק": ערבים שהתנכלו ליהודים, בעיקר חרדים, והקפידו לתעד זאת ברשתות החברתיות כשעשוע אנטישמי לכל דבר. סימנים אלה ואחרים לתסיסה הערבית כמובן לא זכו לשום טיפול או יד קשה של המערכת, כמיטב מסורת ההבלגה הישראלית. התוצאה הצפויה והמרה הייתה קרוב לעשרה ימים של אלימות ומעשי טרור הן בשטחי יהודה ושומרון והן בישראל הקטנה: בערים המעורבות – ירושלים, לוד, עכו, יפו, רמלה וחיפה, כמו גם בנגב ובגליל – אזורים נרחבים שמזמן אבדה בהם הריבונות הישראלית, והפרעות המאורגנות רק אפשרו לערביי האזור פורקן גדול יותר.

נזכיר כי על אף שמטבע הדברים בערים המעורבות הפרעות הורגשו ביתר שאת, הרי שההתפרצות הלאומנית הערבית פגשה גם יהודים שחיים ביישובים הומוגניים לחלוטין. כך למשל תושבי מורשת שבגליל היו נצורים ביישובם בעקבות פרעות ערביי הסביבה, מחלף המוביל נחסם לפרקים בצמיגים בוערים, משפחה יהודית מהיישוב טל אל הותקפה בדרך וחולצה על ידי המשטרה. ומן העבר השני: במחלף שוקת עצרו הפורעים נהגת, הוציאו אותה מרכבה והציתו אותו, ולעבר נהג שנסע בתחומי המועצה האזורית בני שמעון בנגב נורו כדורים חיים והוא נרגם באבנים.

יהודים רבים נקלעו למעשי לינץ' שרק בנס ניצלו ממנו. חלקם נותרו בחיים ללא פגע, חלקם עם פציעות בדרגות שונות. אחד הניסים הגלויים הוא סיפורו של אלעד ברזילי, המורה הדתי מעכו שיצא ללוות את תלמידיו והותקף באכזריות בידי אספסוף ערבי צמא דם. במשך שבועיים ריחף בין חיים למוות כשהוא מורדם ומונשם, ולאחרונה הוא נמצא בתהליך שיקום איטי, בתפילה שיצליח לחזור לחיים תקינים ככל שיוכל. שניים שילמו בחייהם. הראשון הוא יגאל יהושע, תושב לוד בן 56 שנקלע למחסום שהקימו ערביי העיר. הללו יידו בו אבנים מטווח אפס. הוא נפצע אנושות בראשו וכעבור שישה ימים נפטר. השני, אבי הראבן, נרצח בדרך אכזרית לא פחות: עם פרוץ המהומות בעכו הושלך בקבוק תבערה לעבר החדר שבו ישן במלון אפנדי בעיר העתיקה. הראבן בן ה־84, מבכירי התעשיות הביטחוניות בישראל ומי שהיה מנהל סוכנות החלל הישראלית, שכב על ערש דווי בבית החולים רמב"ם כשהוא מורדם ומונשם ולאחר כחודש נפטר מפצעיו. לרשימת הנרצחים יש להוסיף גם את דסטאו ביסט, תושב רמלה בשנות ה־70 לחייו, שנדרס למוות בידי רוכבי אופניים חשמליים ערבים באותם ימים. המשטרה סירבה להכיר בו כנרצח בנסיבות לאומניות, והמשפחה עדיין מנהלת מאבק ציבורי שיביא ללכידת הרוצחים. השבוע, לאחר שכבר עצרה ושחררה חשודים אחדים, עצרה המשטרה חשוד נוסף בפרשה, אולם המשפחה יודעת כי עליה להמשיך לעמוד על המשמר כדי שהצדק ייצא לאור.

מטפלים בבעיות הקריטיות

מדיניותה המקוממת של המשטרה בכל הימים שבהם חיי יהודים היו הפקר בכל רחבי הארץ ניכרה היטב בימי הפרעות ואף אפשרה להן להתקיים באין מפריע. אבל גם היא לא נעצרה בתום עשרה ימי אלימות. סיפורו של ביסט משקף מדיניות שנכונה לרוב מניין ובניין של מקרי האלימות שהתרחשו – וכאמור עדיין מתרחשים, כפי שהבאנו ברישא – וזוכים לטיפול מינימלי, או גרוע מכך לאפס טיפול, עטוף ביחס מזלזל ומבטל למתלוננים היהודים. בארגונים 'חוננו' ו'עד כאן', שממשיכים גם בימים אלה לטפל במקרי האלימות באמצעות ליווי משפטי, הגשת תלונות למשטרה והפעלת לחץ עליה ועל הפרקליטות ליצור הרתעה מינימלית ולהעניש את הטרוריסטים מבית, מדווחים על תיקים רבים נגד פורעים שנסגרו בתוך זמן קצר או שלא נפתחו כלל למרות תיעוד מצולם וחומרים מפלילים. כך למשל, מספרים ב'עד כאן' על בחור בן 19 מלוד שהגיש תלונה לאחרונה, לאחר שהתאושש מהטראומה שעבר כשהושלך לעברו בקבוק תבערה. "למה באת רק עכשיו?" האשימו אותו השוטרים, ועל אף נתונים מדויקים שהביא עמו התיק נסגר למחרת. ב'חוננו' מדווחים על סרטון שבו נראה חמוש יורה לעבר בניין יהודי ברמלה, ובמקרה זה הראתה המשטרה רצינות יתר בטיפול: התיק נסגר רק אחרי שבועיים. בחלק מהתיקים השב"כ אומנם נכנס לטיפול עומק, אבל רק במקרים מסוימים מאוד ולא כמדיניות כוללת שתבער את הנגע.

לעומת זאת, כמה מפתיע, נשמרו כוחות האכיפה והיד הקשה למגזר שאשם בהתפרצות הלאומנית האלימה: תיקים פתוחים נגד יהודים שביקשו להגן על עצמם, כלי נשק שעדיין מוחרמים, כולל דרישה של המשטרה מהימים האחרונים להחרים לאזרחים נוספים מלוד את הנשק לצורך חקירת הירי שהתרחש ליד המסגד, אשר בו נהרג ערבי תושב העיר. "המשטרה, החל מהדרג המקומי בלוד ועד לצמרת המשטרה, המשרד לביטחון פנים ולמעלה מכך, פשוט רוצים לייצר שקט, לשדר שהכול מאחורינו", אומרים ב'עד כאן'. "הם לא רוצים בלגן, הם רוצים להכיל את האירועים, לא להתקדם לשום מקום. דרוש חריש עמוק בכל המערכות".

מדיניות הטיוח המשטרתית בכל הנוגע לטרור הערבי בישראל היא רק חלק מפאזל גדול יותר שמרכיב את תמונת ההשתקה שמציירת לעצמה מדינת ישראל מיום היווסדה: מאמצי העל הישראליים לחבק את החברה הערבית, שמצידה לא רק שלא נענית במחוות הדדיות אלא מבליטה ביתר עוז וחוצפה את הזדהותה הברורה עם מחבלים וארגוני טרור, לעומת המאמצים הלא נתפסים להשתיק כל קול בחברה היהודית שמנסה לחשוף את האמת הזאת, אמת שהחברה הערבית כלל אינה מנסה להסתיר. כבר חווינו כאן התפרצויות לאומניות אלימות דומות בעבר, דוגמת אירועי אוקטובר 2000, אבל המסקנות מהן נקברו בוועדות והושלכו לפח האשפה של נרטיב ההכלה הישראלי. בחסות דת השוויון הרדיקלית שמנהיגות רשויות המשפט, התקשורת והפוליטיקה בישראל, שלפי השולחן ערוך שלה בדיווח על פעולה אלימה אסור אפילו להגדיר "ערבי" ויש להסתפק בכינוי המעורפל "צעיר", החברה הערבית יכולה להרשות לעצמה עוד סדרה של פרעות שכאלה ואף חריפות מהן. גם כאן, היוזמה והאחריות לשינוי מוטלות על החברה האזרחית: אם חפצת חיים היא, אירועי שומר החומות תשפ"א יכולים להוביל לתובנות לאומיות משמעותיות שיובילו גם לשינוי בשטח. אם נשקע לתוך השגרה המרופדת בשקר, לא יהיה טעם רב לבקש בתפילת ראש השנה הבא עלינו לטובה על "שמחה לארצך וששון לעירך", ועל הרשעה ש"כולה כעשן תכלה".