אומנם עברו כבר יותר מחודשיים, אבל עדיין לצמד המילים ראש הממשלה, החיבור הטבעי הראשון שעובר במוח הוא בנימין נתניהו. החיבור הזה גורם לבלבול בתקשורת, בלבול בכנסת ואפילו בלבול בקרב חברי הקואליציה שגם הם התרגלו במשך 12 שנים לומר את המילים האלה ברצף.
אבל בשנת תשפ"א נפל דבר בישראל. בנימין נתניהו, למרות שמפלגתו קיבלה הכי הרבה מנדטים, הוא לא ראש ממשלת ישראל אלא יו"ר האופוזיציה. למרות שרבים לא האמינו שהוא יישאר בתפקיד הזה, אולי מתוך תקווה שיפנה את הכיסא לדור הבא, הוא כאן.
חבר הכנסת צחי הנגבי העריך השבוע בערוץ 7 שנתניהו יישאר במערכת הפוליטית לפחות עוד שבע או שמונה שנים. זו נראית הערכה ריאלית לגמרי, בהנחה שהתיקים בבתי המשפט יסתיימו באופן מינורי. אין גורם בליכוד, גם אלו שבסתר ליבם מייחלים להחלפת המנהיג, שיחלוק על כך שמעמדו של נתניהו בתפקיד יו"ר הליכוד חזק מאי פעם. גם חברי הכנסת שמדברים על התמודדות יודעים שריאלית, בטווח הזמן הנראה לעין, הכול דיבורים. הוא גם היתרון היחסי של הליכוד, מנהיג שהוא או אהוב מאוד (על יותר מרבע מהעם לפי התוצאה בבחירות האחרונות) או שנוא מאוד אבל אי אפשר להישאר אדישים אליו. מנהיג עם הילה בינלאומית חזקה, עם רקורד מעשי, עם 12 שנות כהונה כראש ממשלה ועם תחושת נרדפות בקרב תומכיו שרק מחזקת את מעמדו.
אז איפה בעצם נכשל נתניהו בשנה האחרונה? מה גרם לו לאבד את הגה השלטון ועוד ליריבו המר נפתלי בנט? הנושא הזה נותח אין־ספור פעמים. נתניהו נחשב במשך שנים ארוכות לקוסם של המערכת הפוליטית. למי שתמיד, בדיוק ברגע שאיש לא ציפה, ישלוף עוד שפן מהכובע ויהיה המנצח הגדול.
אבל נקודת התורפה של נתניהו שפגעה בו יותר מכול היא החשדנות. החשדנות שגרמה לגדעון סער לעזוב, החשדנות ששלחה את דני דנון ואחריו את גלעד ארדן לאו"ם, החשדנות שהפכה פוטנציאל של ממשלת נתניהו־גנץ למלכודת מהסוג שגנץ נפל אליה בקלות וכעת הוא חושש מנתניהו.
נתניהו – ואת זה יאמרו גם מקורביו לאורך השנים – הוא לא האיש שיודע לתת אמון בפוליטיקאים אחרים. בפוליטיקה אולי אין חברים, אבל כדי שבריתות יעבדו צריך לתחזק אותן. נתניהו ידע היטב לתחזק בריתות כאלה עם אהוד ברק, אפילו לזמן מה עם יאיר לפיד – אם כי שם כבר היה ניכר היטב שהברית חורקת. בסופו של דבר, מי שלא מצליח ליצור שותפות ארוכת טווח עם אף שותף פוליטי מגיע בדיוק למצב שאליו הגיעו נתניהו והליכוד. הצד השני היה כל כך נחוש נגדו, כולל גנץ הפגוע, שלא בטוח שהיה לו סיכוי.
לזכותו של יו"ר הליכוד ייאמר שהוא מנתח פוליטי בחסד. מהרגע הראשון הוא העריך שאיבד את היכולת להרכיב ממשלה. הוא זיהה שבנט מעוניין בעיקר להתיישב על הכיסא ולהדיח אותו משם. הוא ניסה אומנם להציע לבנט הצעות, אבל לא כאלה שיהיו שוברות שוויון. אם היה מתגבר מעט ומציע לבנט רוטציה של שנתיים, ייתכן מאוד שעוד היה יושב בבלפור כראש הממשלה החליפי או כמי שאוחז בתואר דומה. אם היה יודע לעבוד עם בנט (והוא לא האשם היחיד, לשניהם אשמה במצב היחסים ביניהם) ייתכן מאוד שהיה לו תאריך יעד מובטח לחזרה להנהגת המדינה ממושב הנהג.
ההחלטה של נתניהו להישאר כיו"ר האופוזיציה התבססה אומנם על הערכה שהממשלה לא תאריך ימים, אבל היא ראויה להערכה. לעבור מהמקום שבו מתקבלות ההכרעות למעמד של הקוּטר הלאומי זה לא פשוט, בוודאי למי שעמד בראשות המדינה.
נראה שהאופוזיציה עושה טוב לנתניהו. אין במערכת הפוליטית כמעט מי שיעז להעריך שבבחירות הבאות, בין אם יהיו בעוד שנה ובין אם רק בסוף הקדנציה, בנימין נתניהו לא יתמודד. להפך, דווקא אולי בגלל האופן שבו הורכבה הממשלה הנוכחית הציבור ירצה להעלות אותו בחזרה לשלטון. אל תדאגו לנתניהו, הוא לא הולך להיבלע בתהום הנשייה. הוא רק מאחל לעצמו שהפירוש של תשפ"ב מבחינתו יהיה: "תהיה שנת פוליטיקה בנימינית" ולא "תהיה שנת פוליטיקת בנט".
דבק הפחד
לצד האירוע של ירידת נתניהו מראשות הממשלה, האירוע הפוליטי הבולט של תשפ"א הוא הקמת הממשלה הנוכחית, אחד מיצירי הכלאיים המוזרים ביותר שראתה המערכת הפוליטית הישראלית.
ראש ממשלה שמפלגתו השיגה בבחירות רק שבעה מנדטים (והיום תומכים בו רק שישה), שזה כמובן על פי כללי הדמוקרטיה ועם זאת מריח מאוד בעייתי, מפלגות שדיברו ימין ו"עשר מעלות ימינה" יושבות בממשלה אחת עם מרצ ועם מפלגת העבודה שלקחה סיבוב חד שמאלה, ממשלה שנתמכת על ידי מפלגה אסלאמית שבעצם מהווה חלק מהשלטון. בינתיים זה עובד. ייתכן שלא מאהבה גדולה של כל חלקי המשוואה זה לזה, אלא מהחשש שפירוק יוביל לעליית ממשלת ימין שרוב המפלגות בממשלה הנוכחית לא יוכלו להיות חלק ממנה.
שני פוליטיקאים מרכזיים מהקואליציה צריכים לקבל את תואר אנשי השנה בפוליטיקה. הראשונה היא מרב מיכאלי, שהצליחה לקומם את מפלגת העבודה שכבר הייתה על סף אחוז החסימה ולהחזיר אותה לרלוונטיות ציבורית גם בקרב מצביעים חדשים. המחיר כמובן היה שילוב מועמדת ערבייה שנויה במחלוקת, רב רפורמי והבהרה שהרשימה אינה מזכירה את ימי המערך.
השני, אבל בעצם האיש שהכי ראוי לתואר איש השנה בפוליטיקה, הוא ללא ספק יו"ר יש עתיד ושר החוץ יאיר לפיד. אם יש דבק שמחבר את הממשלה הזאת הוא לפיד. אם יש מי שבזכותו היא ממשיכה להתקיים ולייצר הסכמות בין חלקיה, הרי שזהו יו"ר יש עתיד. אחרי שנים שהיה ליד, שהתקרב, שהושמץ על תפקודו כשר האוצר, הגיע לפיד לנקודת שיא. בניגוד לאוצר הוא מאוד מתאים לתפקיד שר החוץ, ראש הממשלה נפתלי בנט יודע שבלי לפיד הוא לא היה יושב בכיסא הזה וכך השותפות ביניהם היא אופטימלית ויש לו גם אופק: הוא יודע שאם יצליח להמשיך להדביק את החבילה המוזרה הזאת הוא גם יהיה ראש ממשלה בשנתיים האחרונות של הקדנציה.
כוחה של הממשלה הנוכחית, לפחות עד שיגיע מבחן תקציב המדינה והוא קרוב מאוד, הוא בהבנת חולשתה. בהכרה העמוקה שאם מישהו ימוטט קובייה אחת מתחתית המגדל כולם ילכו הביתה. היחיד שאולי עוד יכול לנסות ולתמרן הוא בני גנץ, אבל גם הוא חי עדיין תחת החשש מנתניהו. ייתכן מאוד שיועציו אומרים לו שעם נתניהו הוא יוכל להיות ראש ממשלה אך ייתכן שאיש לא יאמין לו יותר מבחינה פוליטית. גנץ נמצא בממשלה הזאת כדי לרצות את בוחרי כחול לבן וכדי להשאיר את המפלגה ככוח שיש לו תומכים. בסקרים הוא שומר על יציבות, אולי אפילו מתחזק מעט.
בשנת תשפ"ב ייתכן מאוד שהממשלה הזאת תשרוד, אבל באותה מידה ייתכן שהיא תתפרק ואולי אפילו לא יהיה צורך בבחירות אלא בהצבעת אי אמון שתאפשר הקמת ממשלה חלופית. האופוזיציה עובדת ימים כלילות במלחמת התשה בלתי פוסקת כדי שזה יקרה. יאיר לפיד ונפתלי בנט עובדים קשה כדי שכל חלקי המשוואה ירגישו בה טוב, למרות שהם יודעים שאפילו את חצי תאוותם לא יוכלו לקבל.
ממשלת הבירור
השאלה הגדולה היא האם ממשלת הכלאיים הזאת טובה למדינת ישראל בעת הזאת. בינתיים המבחנים רבים. הקורונה כאן במלוא העוז, גבול הדרום לא שקט וישראל מאופקת יחסית, יש קציבה של יחידות הדיור ליהודים מול מתן אישורי בנייה לפלשתינים והענקת הלוואות כספיות מפליגות לרשות שתומכת בטרור הן באמצעות הסתה והן באמצעות תשלום משכורות למחבלים ולבני משפחותיהם. אין בשורות כלכליות לאזרחים, שעברו שנים קשות על רקע סאגת הבחירות הבלתי נגמרת ובמיוחד בגלל המגפה.
שנת תשפ"ב מזמנת את כל המבחנים הללו בתוך זמן קצר וכמובן גם את הסוגיה האיראנית. נתניהו הצטייר בקרב אזרחים רבים כמנותק מהעם ברמת הרווחה, בנושאים החברתיים־כלכליים. בנט מסתמן כאחד מהחבר'ה ברמה האנושית, אבל בינתיים מבחינה כלכלית לא נראה שהוא מביא איתו בשורות בתחום הכל כך חשוב הזה.
הצידוק להיות חלק מממשלת מרכז־שמאל עם קצת ייצוג לימין, לפחות בשביל מי שתומך בממשלה, הוא גם הציפייה לשינוי שיביא תועלת לאזרחים. שאזרחי ישראל יפסיקו להיות אלה שיוקר המחיה שלהם ממשיך לעלות בכל חודש בעוד שהמשכורות שלהם ממשיכות להישחק כבר שנים. שהעוני בישראל יפחת, שיהיו יותר הזדמנויות ליותר אנשים. בינתיים נראה שהתקציב שמוביל אביגדור ליברמן, האיש שיושב על השיבר ומחובר לציבור קצת פחות מנתניהו, ייאלץ את ממשלת בנט־לפיד לתת הסברים למה לא נעשו צעדים משמעותיים במישור הזה.
כדי לשרוד את השנה הקרובה צריכה הממשלה לשפר את תדמיתה בציבור. היא לא יכולה לנסות להיות מה שהיא לא. זו לא ממשלת ימין, בתמיכת רע"מ גם קשה לכנות אותה ממשלה לאומית. זו ממשלה שבה מיעוט הימין יכול לנסות לשמור על הסטטוס־קוו. את זה צריך להגיד בפה מלא לכולם – למתיישבים ביהודה ושומרון ולשלום עכשיו. לזועקים על הבנייה בשטחי C ולתושבי צפון תל אביב שהסוגיה הזאת לא מטרידה אותם במיוחד. לקפיטליסטים ולסוציאליסטים. הממשלה הזאת תרוויח נקודות אם רק תאמר את האמת: באנו לעבוד בשביל האזרחים במקומות שבהם נוכל להשיג הסכמות. כל הנקודות האחרות ימתינו להרכב ממשלתי אחר.
סביר להניח שבעוד בשמאל ובחלקים מהמרכז התמיכה בממשלת הכלאיים תתגבר אם האמת הזאת תיאמר, בימין ובחלקים האחרים של המרכז המצב הזה יחדד ויזקק את הצורך בהחלפת הממשלה. זה לא תהליך גרוע, זה תהליך נכון וחיובי, כשמדינה מבררת לעצמה, אחרי 12 שנים של התנהלות מסוג אחד, אם היא מעוניינת בהתנהלות אחרת. וזה אולי ההישג הפוליטי של תשפ"א. לראשונה אזרחי ישראל מקבלים בירור פוליטי מעמיק, אפשרות להבין אם ממשלת אחדות כמו הממשלה הקיימת באמת מסוגלת לעמוד ברגע האמת ולהגן על עם ישראל ועל האינטרסים שלו, או לחילופין האם המודל בהנהגת נתניהו עבד טוב יותר. ייתכן גם שיש אלטרנטיבה שלישית. עצם הבירור, אחרי כל כך הרבה שנים, הוא הוא הבשורה שקיבלו אזרחי ישראל בשנה החולפת, בין אם תמכו בממשלה הקודמת ובין אם רצו בהחלפתה.