פייסבוק
פייסבוק צילום: אייסטוק

לאורך השעות הרבות (אולי רבות מדי) שלי ברשתות החברתיות, נתקלתי פעמים רבות באנשים שנמנעים מלמחוק או לערוך משהו שהם פרסמו.

בין אם אלה פוסט או תגובה מעליבים, לא מצחיקים, פרובוקטיביים או מטעים, וגם אם רבים יעירו להם – הם יעדיפו להשאיר את הדברים באוויר.

אני חושב אחרת. כמובן, תמיד כדאי פשוט לחשוב מראש ולא לפרסם משהו לא מוצלח, אבל אם כבר פרסמת – בניגוד למילים שיוצאות מהפה, או למשהו שהודפס בעיתון, ברשתות החברתיות קל לתקן. אתה לא יכול למחוק דברים מהזיכרון של השומעים, אבל בהחלט יכול לדאוג שהדברים יפסיקו להגיע לאנשים נוספים.

יש כמה סוגי מקרים כאלה. נלך מן הקל אל הכבד:

לא מצחיק.

לפעמים אני מפרסם איזו בדיחה או מם, ורואה שאנשים פשוט לא מסמנים לייקים. לא מצחיק אותם.

כשאני מספר בדיחה פנים אל פנים ואנשים לא צוחקים, לא אחזור לספר אותה שוב ושוב – למה להביך את עצמי? בפייסבוק יש אשליה כאילו סיפרת רק פעם אחת, ומה לעשות, אנשים לא צחקו – אבל בעצם כל אדם שקרא את הפוסט ולא סימן לייק, הוא כמו אדם חדש שסיפרת לו את הבדיחה והוא לא צחק. אז אני מוחק, מה אכפת לי.

מישהו אמר לי: "מה אכפת לך, אתה מפרסם בשביל לייקים?" אמרתי לו שהלייקים הם לא המטרה, אלא הדרך לדעת אם אנשים נהנו. ואם אתה רוצה להצחיק אנשים ולא מצליח – לא צריך להתעקש.

(כמובן, יש יוצאים מן הכלל. יש בדיחות נישתיות שמראש מעט אנשים יבינו, או פוסטים שאני מחבב במיוחד ולא אכפת לי שלא יצחיקו את כולם. אבל אם לא מדובר על משהו שחשוב לי מבחינה אידיאולוגית – מיעוט לייקים הוא סיבה מצוינת למחוק.)

מעליב.

לפעמים בלהט הוויכוח נפלטים ביטויים לא נעימים. אחרי שנרגעים אפשר למחוק אותם ולהתנצל.

ולפעמים אתה אומר משהו שנראה לך לא פוגע בכלל, אבל מישהו לוקח אותו קשה. פעם סיפרתי בדיחה על "מוזיקה מזרחית", ומישהו העיר שזה ביטוי גזעני. כמה מגיבים כתבו שאסור להיכנע לרגישות-יתר, אבל פשוט שיניתי ל"מוזיקה ים תיכונית" (שזה ביטוי שמתייחס לז'אנר ולא למוצא). בהזדמנות אחרת לגלגתי כבדרך אגב על מושג שמזוהה עם הפמיניזם, ומישהי כתבה לי שהשורה הזו פגעה בה מאוד. מחקתי.

באנו לספר בדיחה, לשמח אנשים? אם מישהו נפגע, למה לא למחוק או לשנות?

פרובוקטיבי.

לפעמים מפרסמים פוסט מחשבתי, אקטואלי או פוליטי, ויש שם משפט או דימוי אחד שמושך אש. מגיבים רבים מציינים אותו, מתמקדים דווקא בו, מבקרים אותו.

אם המשפט הזה הוא לב הפוסט, ואתם מאמינים בו – מעולה. אתם מוזמנים להמשיך להתווכח. אבל אם זו רק נקודה שולית, סיפור שבא לתפוס את תשומת הלב של הקורא, ניסוח שנועד קצת לעצבן – אם אתם שמחים שהצלחתם לעורר תשומת לב, גם אם שלילית, זה עניינכם. אבל שווה לשקול אם אתם מפסידים בגלל המשפט המסוים הזה, ומה הסיכוי שמחיקה שלו תחזיר את הקוראים להתמקד בנקודה העיקרית.

שגוי או מזיק.

לפעמים כותבים מידע פשוט לא נכון. לפעמים סתם טעות לא חשובה, לפעמים שגיאה בעניין חשוב. בפעמים אחרות אנחנו כותבים משהו נכון, אבל אנשים מבינים מאיתנו משהו שלא כתבנו, וזה משהו שעלול להביא לנזקים כאלה ואחרים (פגיעה, זלזול בבטיחות וכו').

קודם כול – סור מרע. ברגע שמבינים שטעינו, אפשר למחוק או לערוך את הפוסט או התגובה. להוריד את המפגע מהאוויר.

שנית – כדאי וצריך גם לנסות לתקן. אבל זה כבר יותר קשה. פעם כתבתי באיזו תגובה עובדה מסוימת (עם משמעות אקטואלית), ואחרי כשעה הוכיחו לי שהיא שגויה לחלוטין. אולי מאה אנשים ראו אותה בינתיים, אולי אפילו יותר, ולא היה לי סיכוי להגיע לכולם. אז לא מחקתי את התגובה, אלא ערכתי אותה, וכתבתי בתחילתה שבטעות הפצתי פייק ניוז, ואני משאיר את התגובה באוויר כדי שאם מישהו יחזור לכאן הוא יראה אותה. לא תיקון מושלם, אבל זה מה שיש.

בהזדמנות אחרת הייתה לי שגיאה פחות מהותית – פרסמתי איזו אנקדוטה מעניינת בדף שמיועד לאנקדוטות כאלה, והתברר שלא בדקתי היטב והיא הייתה שגויה. מחקתי. הפעם כנראה אלפי אנשים ראו. עברו מאז שנים ואני עדיין מצטער על זה, למרות שסביר שכולם שכחו.

לא להימנע מעריכה.

יש איזו טענה שאם עורכים פוסט בפייסבוק התפוצה שלו יורדת. ראיתי אנשים שנמנעו מלערוך מהסיבה הזו – לפעמים שגיאת הקלדה או דקדוק (או כמה כאלה), ולפעמים גם משהו ממש לא נכון.

אקדים ואומר שמעולם לא ראיתי הבדל בתגובות והלייקים בין פוסטים שערכתי אחרי הפרסום לפוסטים שלא ערכתי (אני משפץ אחרי הפרסום בערך חצי ממה שאני מפרסם). אבל אני לא מתיימר להתווכח עם אלה שמעידים אחרת.

בכל אופן, בעיניי זה משול לאדם שעומד ומדבר עם העוברים ושבים באיזה כנס, ואז נשפך עליו גביע יוגורט. הוא יכול ללכת להחליף חולצה, אבל חושש שבינתיים הוא יפספס אנשים.

טעות בפוסט זה דבר מביך, לפחות כמו לנאום עם כתם גדול על החולצה, ובעיניי שווה לשלם מחיר של כמה קוראים כדי לתקן אותה.

איך מתנצלים.

לבקש סליחה זה לא כיף. יש בזה תחושה של השפלה עצמית. ובגלל זה אנחנו נוהגים להתחמק, לדחות, לכבס את המילים.

קודם כול – בעיניי זה מקום טוב לעבודת המידות. תעזבו את השאלה הלא ממש חשובה "מי צודק". אם מישהו נפגע, תתנצלו. מה אכפת לכם, זה לא עולה כסף.

אדם כתב לי פעם דברים מאוד חריפים. נפגעתי מאוד. ואז הוא הוסיף: "אשמח אם מאוחר יותר כשהעניינים יירגעו, תתנצל על מה שכתבת". עברתי שוב על מה שכתבתי, ולא מצאתי שם שום דבר מעליב, בטח לא ברמה של מה שהוא כתב לי. אבל כנראה שבדיוק כמו שאני חשבתי שאני ענייני והוא פוגעני, הוא חשב את ההפך. אז שלחתי לו הודעה פרטית שאני מתנצל, והוא קיבל את הסליחה (ולא התנצל בחזרה). אז קצת כופפתי את עצמי, אבל היום אנחנו ביחסים טובים.

שנית, כשמבקשים סליחה צריך להקפיד לקחת אחריות, ולא להפיל את האשמה על הצד השני. אתה חושב שלא טעית, אבל רבים הבינו ממך דברים שלא התכוונת אליהם? אל תכתוב "לצערי אנשים לא הבינו אותי כראוי", אלא "כנראה לא התנסחתי היטב". אנשים נעלבו? לא "אני מתנצל אם מישהו לקח קשה את הניסוח", אלא "אני מתנצל בפני מי שנפגע". כמאמר הגששים, תהיה גבר.

ולבסוף – החוק אומר שפגיעה פומבית דורשת התנצלות פומבית. עם זאת, לעתים קרובות כדאי להתנצל בהודעה אישית. שם אפשר להסביר קצת יותר, וגם הצד השני יכול להסביר את עצמו. מנסיוני, כשמתנצלים בצורה מכובדת, הצד השני מקבל את ההתנצלות.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו