שלמה בר
שלמה בר צילום מסך, כאן תאגיד השידור הישראלי

יש זמרים ויוצרים שהיצירה שלהם כבר קיבלה חיים משל עצמה, לפעמים היא ניצבת ליד היוצר עצמו כשווה לו, ולפעמים, וזה קצת המקרה של שלמה בר, אפילו מאפילה על היוצר עצמו.

אין אחד בישראל שלא יודע לפזם ש"ילדים זה שמחה" בלחן הנפלא שנתן בר למילותיו של יהושע סובול, אך רק מעטים מהם יזהו את פרצופו של בר במידה ויפגשו בו ברחוב, ומעטים אף יותר עוד זוכרים את הכוונה המקורית שעמדה מאחורי מילות השיר, הסרקסטית, הכואבת.

תופעה דומה קורית גם למי שצופה בסרט הדוקומנטרי החדש על בר שעלה בכאן 11. הסרט, או 'המחזמר המוזיקלי כפי ש'כאן בחרו לכנות אותו, עוקב אמנם אחרי סיפורו האישי של בר מהילדות במרוקו, דרך המגורים במעברה והעלבון מהממסד, ועד למוזיקת העולם בה מצא את ייעודו, , אך מבין השיטין ניבט אל הצופה סיפורה של עדה שלמה. סיפורו של דור שלם.

באחד המשפטים החזקים בסרט מסביר בר את הכיפה שאיתה הוא מסתובב בשנים האחרונות במשפט שהוא אולי אחד ההסברים המזוקקים ששמעתי למסורתיות. אין שנאה אצלנו, הוא מסביר, מעולם לא עזבתי את הדת. "לא חזרתי בתשובה" הוא אומר, "כי מעולם לא הייתה לי באמת שאלה".

סוגיות נוספות שעולות הן נושאים כמו קשר אב ובנו וזוגיות שגם בהן יש לבר תובנות מעניינות, אך המקומות החזקים ביותר בסרט הן דווקא המקומות בהן בר נשאר בלי תשובה. לא לשאלה ספציפית, הבמאי מתחבא לחלוטין מאחורי המצלמה, אבל אופן בניית הסרט מהדדת את השאלה בחלל האוויר. בלי מילים. משאירה לצופה מקום למחשבה.

שאלה אחת שכזו היא כשבר מנתח בכנות מדוע התפרקו הנישואים הראשונים שלו ומצביע על העבודה המקצועית המשותפת כסיבה, אבל כמה דקות לאחר מכן מצהיר שאשתו הנוכחית היא גם המפיקה שלו. בלי שאלה מפורשת, רק מצלמה שמשתהה כמה שניות יותר מדי, משאירה סימן שאלה באוויר.

עוד נקודה שמראה את כמות המחשבה שהושקעה בעריכה ובבימוי היא סצנת הפתיחה. בעוד כל הסרט מתקדם בסדר כרונולוגי, סצנת הפתיחה היא דווקא מעט מנותקת וכוללת מין נאום של בר למצלמה נגד המילה 'כאילו', נגד אנשים שמשתמשים בה, נגד אנשים שחיים בכאילו.

רק לקראת סוף הסרט, כשבר מגיע לנושא הכאוב של אילן בן עמי, פתאום אפשר להבין את סצנת הפתיחה. פתאום רואים שדווקא שם הוא בעצמו בחר להשתמש במילה 'כאילו' כשניסה לספר את הסיפור, לעמוד מול המצלמה ולהתנצל, להגיד טעיתי.

אילן היה גיטריסט וחבר בלהקת 'הברירה הטבעית', וגם, כך התברר בדיעבד – רוצח. באחד הימים הוא לא הגיע להופעה, ורק לאחריה בר גילה שזה היה כיוון שרצח את פרודתו דפנה בר ציון באותו הזמן. במשפט שהתקיים קצת לאחר מכן בר העיד לטובתו, והוא מנצל את הבמה כדי להודות שטעה. "זו הייתה תקופה קשה" הוא אומר, הפרידה מבת הזוג ואם ילדיו בשילוב הסיפור המזעזע הם אלו ששיבשו את שיקול דעתו, וגם, מאוחר יותר, שלחו אותו אל הבית כנסת. למצוא בחזרה את מה שאבד.

הסיפור של בר גדול מסך חלקיו שכן לא מדובר כאן רק ביוצר עצמו, אלא גם בכל היוצרים שעברו בעקבותיו בשער שפתח. אחד מהם, אהוד בנאי, גם מתראיין בסרט ואומר בכנות "אם לא אתה, אני לא יודע אם הייתי פה".

זה הקסם של הסרט, 56 דקות שמכילות מצד אחד סיפור הכי אישי שיש, ומצד שני את סיפורה של עדה שלמה. מצד אחד קטעים מוזיקליים ושירים שמסמנים את דרכו של בר עצמו, ומצד שני אותם קטעים ממש היו גם אבני דרך ללא מעט יוצרים שאי אפשר באמת להבין את הסיפור שלהם בלי להבין את זה של בר.

'שלמה בר – מחזמר מוזיקלי' בכאן דוקו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו