דיין (משמאל) אחרי הקרב על החרמון
דיין (משמאל) אחרי הקרב על החרמוןצילום: אלבום פרטי

האלוף במיל', סגן הרמטכ"ל לשעבר והח"כ לשעבר עוזי דיין היה מפקד פלוגה בסיירת מטכ"ל כשפרצה מלחמת יום כיפור. על משימותיה של הסיירת להן היה שותף סיפר בראיון לערוץ 7.

"למדתי אז מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטה בירושלים, ובחופש של החגים נשלחתי לחו"ל במשימה לעבור בשגרירויות הישראליות לבדוק אם הן ערוכות למתקפת טרור", מספר דיין על הימים שקדמו למלחמה שתפסה אותו לקראת תום מסע הדילוגים בין השגרירויות האירופיות.

"היינו לקראת חזרה ארצה. בערב יום הכיפורים התקשר אלינו איש המוסד בוינה ואמר שמחר בצהרים תתחיל מלחמה. ניסיתי למצוא דרכים איך להגיע לארץ. ביום ראשון בערב נחת המטוס הראשון מציריך. הייתי בו, נסעתי ישר ליחידה".

דיין מספר כי עוד במלחמת ששת הימים חש שהסיירת אינה ערוכה להשתלבות במלחמה מהסוג הזה, וציין לעצמו כי במידה ויום אחד יהיה הוא מפקד היחידה ידאג להכין אותה לסוג כזה של לחימה.

"היה אי ודאות רב, הופתענו מהמלחמה ומהקשר בין הסורים והמצרים, הופתענו מכך שקו בר לב לא החזיק מעמד, היה חוסר אמון גם בהנהגה המדינית וגם בהנהגה הצבאית, אבל אמרנו שעכשיו נלחמים ואחר כך נסגור חשבונות".

דיין מקבל פלוגת מילואים של היחידה ויוצא איתה למשימות סיור רגילות, בין השאר יחד עם הכוח של פצ'י. לאחר זמן מה "הצעתי לאריק שרון שנעשה סיור למקום שממנו הולכים לחצות את התעלה ונביא נתונים למה צריך לשים לב ואיך להתכונן כמו שצריך. הוא אמר שהרעיון טוב והיחידה מתאימה, אבל זה עלול לשרוף את המבצע, כי המצרים עלולים לתגבר כוחות במקום בו יתגלה כוח ישראלי. הסכמתי אתו והתכנית לא בוצעה".

לאחר שבועיים מעביר דיין את הפלוגה לפיקודו של חברו הטוב, אמיתי נחמני, שנופל בקרבות ההמשך בתעלה. דיין עולה חזרה ליחידה ושם מקבל פלוגת מילואים אחרת של הסיירת ואיתה הוא עולה למערכה מול הסורים כאשר המשימה היא פשיטות על סוללות התותחים.

"עשינו שלוש פשיטות על סוללות תותחים. זו משימה שידענו לעשות היטב, פתיחת מסלול והתקדמות 14 קילומטר בעומק האויב. זה דורש כושר טוב ולהפתיע את האויב. הסורים שהתקפנו לא ידעו מאיפה זה בא להם. בדרך חזרה מהפשיטה צריך להיזהר כי הסורים כבר יודעים שאנחנו שם ואכן היו כמה היתקלויות".

ממשיך דיין ומספר: "חזרנו בשלום וקיבלנו משימה חדשה להשתתף בקרב האחרון לכיבוש החרמון. החלפתי פלוגה שוב, והייתי צריך לחבור לכוח של יוני נתניהו שעלה ערב לפנינו. הכרנו היטב את הגזרה ממבצעים שביצענו שנה קודם לכן, הצלחנו להגיע למקום שלנו, מצפה שלגים, שהוא מעבר הכרחי בין החרמון לחרמון הסורי, משם באו כל הכוחות הסוריים ומי שרוצה לסגת חייב לעבור משם. הגענו בדרך עוקפת מכיוון סוריה ובכל הדרך לא הייתה היתקלות. היה קר מאוד. התאחדנו, הכוח שלי והכוח של יוני. הוא היה בכיר ממני ולכן הייתי הסגן שלו שם. חילקנו את הגבעות באזור שנקרא היום 'דובדבן' ונכנסנו לקרבות צליפה עם סורים שחלקם רצו להגיע אלינו, חלקם רצו לברוח וחלקם הלכו להביא תגבורת. סיימנו את היום הראשון והשני ביחס של 70:0 ובנוסף תפסנו 11 שבויים. לאחד מהם הייתה קופסה קטנה של וופלות מהשקם של מוצב החרמון וכמה מכתבים".

"הצענו לפיקוד צפון שנתפוס את החרמון כאשר היה ברור שמוצב החרמון ריק בשלב הזה. בפיקוד הצפון שאלו אם אנחנו בטוחים, אמרנו שכך זה נראה. קותי, שהיה מפקד פיקוד צפון, אמר שזה הכבוד של גולני", מספר דיין ומזכיר את הקרב הקשה בדרך לכיבוש החרמון, קרב בו נפגעו ונהרגו רבים. "אני מצטער עד היום שלא פעלתי בניגוד לרצונו", אומר דיין ומעיר כי אמנם החרמון הוא העיניים של המדינה, אך האזניים של פיקוד צפון לא היו כרויות לשמוע ממפקדי השטח על המציאות המתרחשת לנגד עיניהם.

אופציית הפרת הפקודה של קותי, האלוף יקותיאל אדם ז"ל, קשה לדיין, אך לטעמו במציאות שנוצרה בשטח היא הייתה מהלך נדרש. "זה דבר שעושים במקרים בודדים. כל כך הרבה חבר'ה נהרגו בחרמון. ניתן היה לעשות את כל ההתקפה מלמטה למעלה, להביא עוד פלוגות של צנחנים וגולני ולבצע את הפעולה במשולב, אבל בחכמה של בדיעבד זה מה שצריך היה להיות".

המלחמה הסתיימה כאשר לכוח של יוני ודיין שני פצועים בלבד, אחד מהם הוא דיין עצמו שפונה בג'יפ לבית החולים, אך "כשאמרו לי שצריך לאשפז אותי ברחנו אני ויוני מבית החולים", הוא מספר.

פעילות מבצעית רבה הייתה ליחידה דווקא בימים שאחרי המלחמה, "למשל לחבור לטנקים ישראליים שהיו בשטח ההפקר או בתוך סוריה, לבדוק שאין גופות, לפוצץ טנקים כדי שמכשירי קשר וציוד אחר לא יפלו לידי הסורים".

"האווירה הייתה קשה מאוד, חוסר אמון בדרג המדיני ובדרג הצבאי וכל דבר נבחן", נזכר דיין ששב ללימודיו לאחר המערכה הקשה. "היו ימים קשים אבל הלקחים מכך ברורים. אתה צריך להאמין למה שעיניך ברורות ולהיות ערוך להפתעות. כמו כן, לא נותנים לכוחות זרים או לאמצעים טכנולוגיים מתוחכמים להחליף אותך כי חיילים לוחמים על הבית שלהם".

לזאת מוסיף דיין ומספר כי לימים כאשר נפגש עם גנרלים מצריים שמע מהם את תחושתם לפיה דווקא המלחמה הזו שנתפסה ככישלון היא שהובילה את ההנהגה המצרית לבחור באפיק השלום. כאשר שאל מדוע השיבו לו שהתחושה הייתה שאם כאשר ישראל זחוחה, לא ערוכה ולא מאורגנת למערכה לא עלה בידיהם לנצח אותה, אין מנוס מבחירה בכיוון אחר לחלוטין.

"ניצחנו אבל הניצחון הזה היה מר כל כך, בעיקר לדור שלי. רבע מההרוגים היו קצינים בגילי, חצי היו שיריונרים", אומר דיין וכשהוא נשאל אם בעיניו יכולה מערכה דומה להפתיע את ישראל גם היום, הוא משיב ב'כן' רבתי: "כן כן כן, זה הלקח העיקרי שצריך ללמוד. אל תאמר שאת זה כבר ראיתי וחוויתי וזה לא יכול לקרות היום. בעיקרון צריך להגיד שהתשובה היא כן. מצד שני לא ניתן להגיד שהכול יכול לקרות לי ולכן אין מה לעשות".

"לגבי הלקחים, היום אנחנו עם איום איראני בלתי נסבל, אנחנו במצב שהטרור הוא איום שיכול להדליק אש מעזה דרך כל שטח ישראל ועד הזירה הצפונית, ואנחנו צריכים להיות מסוגלים לנצח בשתי זירות. זו לא אותה מלחמה אבל אנחנו צריכים להמשיך להכשיר צבא. אני בעד הגדלת תקציב הצבא, אבל שהתוספת תוקדש לאפשרות למנוע מאיראן הגעה לנשק גרעיני. בעניין הזה אם אין אני לי מי לי. שימוש נוסף צריך להיות לחיזוק הסד"כ של הצבא כדי להכריע בזירה הדרומית ובזירה הצפונית במקביל".

,דרושה לנו יכולת להכריע בשתי הזירות תוך תשומת לב ללוחמים ולמילואים. במקום לתת 53 מיליארד שקלים למגזר מסוים צריך לתת מחצית מהסכום הזה לחיזוק ואימון המילואים", אומר דיין המדגיש את נחיצות ההשקעה במשימותיו של הדור, משימות כמו חינוך וחיזוק הקשר בין ישראל לקהילות היהודיות בעולם. את דבריו הוא חותם בדברי "הערכה עמוקה ללוחמים שהיו איתי".