סמ"ר בראל חדריה שמואלי הי"ד
סמ"ר בראל חדריה שמואלי הי"דצילום: משטרת ישראל

מותו של הלוחם בראל שמואלי הי"ד הצית בשבוע וחצי האחרונים את השיח הציבורי.

כמו כל עם ישראל צפיתי בלוויה של הלוחם, ומשפט אחד עורר בי צורך עז לעשות מעשה. ניצה, אמו של בראל, זעקה בקול קורע לב ובתמיהה זועמת: "מה חשבתם, שמחבל שמגיע לגדר בא לחלק בקלאווה וטופי?".

האמירה הכל כך פשוטה וכל כך כנה הזאת הרעידה לי את הלב והחלטתי לא לשתוק עוד. החלטתי למחות ברגליים. יצאתי מביתי לקנות ציוד לצעידה ארוכה וכתבתי לחברים בקבוצת הווטסאפ שאני יוצאת לצעוד לגבול עזה. אם הפרקליט הצבאי הראשי לא מגן על הלוחמים שלנו, על בעלי משרת המילואים, אני אגן עליהם ועליו.

ההודעה עשתה לה כנפיים ומהר מאוד הבנתי שלא אצעד לבד. מכאן הדרך לצעדת האימהות הייתה קצרה. ביום ראשון האחרון, פחות משבוע וחצי מהלוויה, ארזתי תרמיל ויצאתי יחד עם עוד עשרות נשים וארגונים כגון תורת לחימה, אם תרצו, בוחרים בחיים ועוד לצעדת האימהות. היעד: גבול עזה. צעדנו אימהות לחיילים המשרתים בקרבי, סבתות ללוחמים ונשות חיילי המילואים. צעדנו למענם עשרים ושישה קילומטר על מנת להשמיע את קולם של הלוחמים שלא נשמע. זעקנו ברגלינו על מותו המיותר של הלוחם בראל שמואלי הי"ד והבטחנו לעצמנו כי לא ניתן שהשם שלו יישכח.

בראל לא נהרג בגלל חסר באמצעי לחימה או תחמושת, אלא בשל מחדל הוראות הפתיחה באש. הוראות מסורבלות המנוסחות בשפה פלילית אשר אינה מתאימה להתמודדות עם מצב מלחמתי.

הוראות הפתיחה באש מוחמרות משנה לשנה, כאשר כל פרקליט צבאי ראשי אשר נכנס לתפקיד מתקן ומשפצר את ההוראות המורכבות והבלתי ברורות הללו מחדש. השפה שבה משתמש הפרקליט הצבאי הראשי היאה שפה משפטית רוויה בקור ובנוחות של מזגני המשרדים בבסיס הקריה בתל אביב. שפה שלתרגם אותה לשטח במצב של חיכוך מול אויב עולה לנו בחיי אדם.

למחרת הצעדה התפרסם תחקירו של עקיבא ביגמן על הוראות הפתיחה באש של היחידות היושבות בגבול עזה. ארבעה עשר עמודים של שפה משפטית תלושת מציאות אשר כובלת את ידי החיילים במצב שבו כל שנייה מסכנת את חייהם. שישה שלבים עומדים בין חייל המגן על הגבול ובין מחבלים הבאים לפגע, כאשר כל מעבר בין שלב לשלב מצריך אישור מפקד. כאשר כבר מגיעים לשלב מתקדם ביותר, יש צורך באישור מפקד החטיבה על מנת להשתמש בירי חי. אישור כזה יינתן רק כאשר האויב כבר הגיע לגדר הגבול לטווח אפס עם הלוחמים ורק כאשר כל שבעת הסייגים לירי חי מתמלאים. למשל, המסית הראשי יהיה הכתובת היחידה לירי בודד, ניתן יהיה לבצע ירי זה אך ורק אם הוא אינו בתנועה ורק אם ניתן לירות בו במדויק מתחת לברך.

כמה מנותקים צריכים להיות הפרקליט הצבאי הראשי, הרמטכ"ל ושר הביטחון כדי לא להבין שבמרחק אפס בין חייל לאויב רמת הסיכון של החיילים שלנו היא בלתי סבירה בעליל? כמה חיילים אנו האימהות צריכות לקבור בגלל הניתוק הזה?!

ישנה אמירה צבאית מפורסמת האומרת שאין סמכות בלי אחריות. לפרקליטות הצבאית יש סמכות בלי הגבלה. לצערי, אחריות היא החלק ששכחו שם למעלה. על כן אנו, אימהות ונשות הלוחמים, קוראות לרמטכ"ל: עד שתחליט לקחת אחריות, אנחנו לוקחות את האחריות. נמשיך לצעוד ולהפגין, כבר במוצאי השבת הקרובה, בקריאה לשר הביטחון, לרמטכ"ל ולפרקליטה הצבאית הראשית: שנו את הוראות הפתיחה באש! ברגלינו ובזעקתנו נעצור את המחדל הזה ונעזור ללוחמים שלנו לחזור בשלום מהקרב.

הכותבת היא ממארגני צעדת האימהות