ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

בריחתם של המחבלים מכלא גלבוע לפני כשבועיים חילצה מאיימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, את האמירה: "אם שישה אסירים הצליחו לפרוץ את הכלא, אז מיליונים מהעם הפלסטיני יכולים לעצור את הכיבוש". התקווה שהפיחה בעודה בריחתם של "האסירים הפוליטיים הפלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש" (כדברי חברת מפלגתו עאידה תומא סלימאן) מצדיקה לקרוא למבצע הבריחה "חומות של תקווה" – על שם הסרט המפורסם שבו הגיבור חופר את דרכו לחופש. אף כי בסופו של דבר מבצע הבריחה לא הצליח כמו זה שבסרט, אין ספק שעודה ושאר חברי הכנסת הערבים – שהממשלה הנוכחית נסמכת עליהם – ממשיכים לייחל ליום שבו לא רק כל "האסירים הפוליטיים" ישתחררו, אלא גם כל פלשתין.

הסלב הבולט ביותר בקבוצת הבורחים היה ללא ספק זכריה זביידי. זביידי, שבגיל 13 נורה ברגלו על ידי חיילי צה"ל ושאמו ואחיו נהרגו במלחמות פלשתין, זכה בעבר, למרות שרצח אזרחים ישראלים רבים, בכתבה אוהדת למדי של הוושינגטון פוסט, שבה תואר כמעין רובין הוד פלשתיני. באותה תקופה – העשור הראשון של שנות האלפיים, שבו שימש כמפקד גדודי חללי אל־אקצא בג'נין – נכנסה לתמונה גם דמות של מאהבת יהודייה שהתאסלמה, טלי פחימה. אם כן, יש לנו כאן גם הרפתקה, גם רומנטיקה, כל האלמנטים שמהם נעשים סרטים.

עם זאת, סיפור בריחתו של זביידי וחבריו מהכלא של הכובש הישראלי הוא רק מקטע קטן מתוך תמונה גדולה יותר. גם הסיפור של רובין הוד הפלשתיני הוא מקטע קטן מסיפור גדול יותר.

הסיפור הגדול יותר הוא שזביידי לא נורה ברגלו כשעשה ג'וגינג בפארק, וגם אחיו ואמו לא נהרגו בעיתות שלום. זביידי ופלשתינים נוספים נפגעו במלחמה בין היהודים והערבים על ארץ ישראל. בסכסוך הזה הצד היהודי – לפחות אלה שהיו בשלטון – היה תמיד מוכן לפשרות כואבות, בעוד הצד הערבי רצה תמיד רק דבר אחד: מלחמה בכל האמצעים עד להכנעת האויב הציוני. וכך אמר זביידי עצמו בריאיון עם צבי יחזקאלי בתחילת שנות האלפיים: "אני מבטיח מלחמה עם ישראל, אף פעם לא תהיה הודנה". באותו ריאיון הוא גם אמר שעד שלא יחזור לבית של סבא של סבא שלו בקיסריה, לא יהיה שלום בין יהודים לפלשתינים. זביידי לא הבחין כלל בין חיילים יהודים ובין אזרחים יהודים והתלבט אפילו אם לא להרוג את יחזקאלי עצמו, למרות שהלה נכנס לג'נין ברשותו ועל תקן של עיתונאי. יחזקאלי, שלדבריו רק פסע הבדיל בינו ובין המוות, הבין שאם יהדותו משמעותית כל כך לזביידי, כדאי שגם הוא, יחזקאלי, יתעמק בה קצת יותר – ובעקבות כך חזר בתשובה.

לפני כשנתיים, לפני המעצר האחרון של זביידי, ראיין אותו יחזקאלי שוב. אולי חיפש חוויה מתקנת. במקום זה הוא קיבל את הפנינה הבאה: "עכשיו... אני... יש לי בעיה, בעיית הנקמה", אומר זביידי ליחזקאלי, שאותו חיבק דקות לפני כן בחביבות. "אתה חייב לשפוך דם של יהודי, אה?" שואל אותו יחזקאלי. "בגלל הנקמה", עונה זביידי.

אולם גם הסיפור הזה, הסיפור הגדול יותר – סיפור הערבים שפחות מאשר לסלק את היהודים מכאן בדם ואש לא מצטייר אצלם כמשהו שאפשר להסכים איתו – נמצא בתוך סיפור גדול עוד יותר: סבא רבה רבה של זביידי (לא שהכרתי אותו אישית, אבל זו לדעתי המחשה שמייצגת מה שקרה כאן על פי רוב) ישב לו בתור פלאח מסכן תחת איזה אפנדי טורקי בפרובינציה הנידחת ביותר של האימפריה העות'מאנית. תפקידו בכוח היה לחלץ מאדמת הטרשים בפלשתינה, שהצמיחה אז בעיקר קוץ ודרדר, מספיק יבול כדי גם לתת לאפנדי וגם להשאיר משהו לעצמו ולמשפחתו שלא ימותו ברעב. תודעה לאומית פלשתינית אז לא הייתה בנמצא, ואם היו אומרים לסבא רבה רבה זביידי שהוא פלשתיני, הוא לא היה מבין מה מדברים איתו. לתוך המציאות העגומה הזאת נחתו בתחילת המאה ה־20 חייזרים יפי בלורית, רובם ממזרח אירופה, שהפריחו את השממה, בנו ערים, הקימו מדינה ופיתחו הייטק ועגבניות שרי. בצל כל ההישגים האלה נזכרו הצאצאים של אותו פלאח שהם בעצם פלשתינים, וששלי ושלכם שלהם הוא.

טוב, גם זה בעצם רק סיפור חלקי, מקטע מסיפור גדול עוד יותר – אבל זה בשביל הדתיים, אלה עם התנ"ך, אז נעזוב את זה לעת עתה.

נחזור למבצע "חומות של תקווה" גרסת פלשתין. אל לנו להשלות את עצמנו: הביטוי "לעצור את הכיבוש" שבו השתמש עודה הוא שם קוד לפירוקה של המדינה היהודית. בניגוד למה שמספרים לנו, התנגדותם של ערביי האזור, כולל ערביי ישראל והשטחים, למדינת היהודים אינה נובעת מייאוש או מבקשת שוויון זכויות. המניע העיקרי במלחמתם נגדנו הוא לא ייאוש אלא תקווה. מסתבר שהפלשתינים הם עם אופטימי מאוד והם גם לא מפחדים מדרך ארוכה: הם מאמינים בני מאמינים שיבוא יום והם יסלקו אותנו מכאן. הם מתבוננים בנו היהודים היטב, ומה שהם רואים – בפרט מאז הקמת הממשלה הנוכחית הנשענת על תמיכתם – בהחלט מעודד מבחינתם. הם מזהים תהליכים. אולם נצח ישראל לא ישקר, "יושב בשמיים ישחק, ה' ילעג למו".