בשנה האחרונה ישראל הובילה לראשונה, בשיתוף מדינות נוספות, ארגוני חברה אזרחית ומזכירות הארגון, החלטה בנושא "בריאות לאנשים החיים עם מוגבלויות", צעד מדיני משמעותי בעבורה. אני שמחה שהתכנסנו כאן בשביל לדון על הנושא החשוב בפניכם.
ישראל הייתה שותפה בגיבוש אמנת האו"ם בדבר זכויות אנשים עם מוגבלויות (The UN Convention on the Rights of Persons with Disabilities) שאושררה על ידה ב-2012. קבלת האמנה, החתמת המדינות עליה ותהליך האשרור שלה הוא שיאה של פעילות להכרה בזכויות האדם של אנשים עם מוגבלות בזירה הבינלאומית.
לצערי הרב, למרות מחויבותה הדקלרטיבית של ישראל בחתימתה על האמנה - היא מיושמת בצורה חלקית בלבד. ברצוני להדגיש את הצורך ליישומה המלא של האמנה ואין חולק כי היא מהווה מסגרת תפיסתית ראויה ומשמעותית לקידום מצבם, רווחתם ושלומם של אנשים עם מוגבלות בישראל ובעולם.
משימתי העיקרית היא מתן ביטוי לקולם, ומימוש דרישתם להיות חלק אינטגראלי מהחברה, עיצוב סדר יומה, בצמתי קבלת ההחלטות הציבוריות וממרקם החיים בישראל.
נושא מתן וצריכת שירותי בריאות לאנשים עם מוגבלויות הוא אחד הנושאים המרכזיים והאקוטיים לטיפול, הן בנוגע לשיפור איכות החיים והן להשלכות המודעות להנגשה בחברה הכללית.
מחקרים וסקרים הוכיחו שאנשים עם מוגבלות חווים את מערכת הבריאות והטיפול הרפואי ביתר חשדנות, היעדר אמון וחוסר פתיחות מול הצוות הרפואי. זאת ועוד, הקורונה הביאה אתה מספר אתגרים נוספים שציבור האנשים עם מוגבלות מתמודד איתם כגון: היעדר נגישות לטכנולוגיה, היעדר חומרי הסברה נגישים ומגוונים ותלותיות באדם אחר לצרכי טיפול. בעוד בתי החולים מבקשים לתת מענה רפואי שוויוני, הרפואה נעה לכיוון רפואה מותאמת. כמו כן, הנושא של עצמאות ותלות, הרלוונטי לכל אדם באשפוז, עולה דרגה כשלא קיימת התייחסות ייחודית לתפקוד.
הגיעה העת לשנות את התפיסה של נושא הטיפול הרפואי באנשים עם מוגבלות: מראייה רפואית צרה, הרואה במוגבלות פגם רפואי, לתפיסה הוליסטית. לדוגמה; לדאוג כי כל המתקנים הרפואיים, בתי חולים ומרפאות קהילה יהיו מונגשים פיזית, כתיבה והטמעה של נהלים ותפיסות שירות מותאמים הכוללים את שינוי היחס כלפיי אנשים עם מוגבלויות כאל 'לקוחות'. מבחינת הטיפול הרפואי יש לייצר ממשקי ידע בין רופאים מומחים למוגבלויות לבין רופאי אשפוז כדי שהאחרונים יבינו את המקרה הרפואי בהקשר למוגבלות, ואת השלכותיו.
המפתח לשינוי הפרדיגמה החברתית והממסדית של ההתמקדות בלקות הפיזית כתכונה עיקרית, שמגדירה את האדם עם מוגבלות ואת זהותו הכוללת, מתחילה במודעות. שונותם החיצונית או ההתנהגותית של אנשים עם מוגבלות לעיתים יוצרת, שלא בצדק, חשש ורתיעה בחברה הכללית. חוסר היכולת של החברה להכיל אנשים עם מוגבלות כחלק ממנה, מונעת מגע ישיר בין שתי האוכלוסיות ומרחיקה את ההזדמנות לשבור את הדעות הקדומות שבינתיים רק מעמיקות.
עלינו לפעול במגוון כלים להסרת הניכור ולקירוב בין אנשים עם וללא מוגבלות שבסיסה תהיה קידום תרבות ומודעות מכילה, נגישה ומכירה. נעשה זאת לאור העיקרון של "שום דבר עלינו בלעדינו" המבטא את הדרישה הצודקת והברורה של אנשים עם מוגבלויות להיות נוכחים ומובילים בכל שיח שמתקיים, קל וחומר בקביעת מדיניות על שילובם בחברה הכללית. המסר המהדהד הוא המוגבלות אינה מגבילה. אלא החברה היא זאת שמגבילה.