הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן צילום: עצמי

המתבונן מן הצד על  המתפללים בבית הכנסת, בייחוד בזמן נענועי הלולב וההקפות, ובהושענא רבה חבטת הערבות, שואל את עצמו לפעמים מה ההבדל בין הפולחן היהודי, לבין טקס פגאני דומה באפריקה?

מה בין ההשתחוויה בסדר עבודת יום הכיפורים מול ארון הקדש, להשתחוויה של אחרים? השאלה מתחזקת כמובן כשבית המקדש קיים ואנו מקריבים בו קרבנות, ממש בדומה לפלשתים במקדש דגון ודומיהם. בעצם גם פעולות שאנו עושים לאורך השנה – הוצאת ספר תורה, הגבהה, כריעות בזמן תפילת שמונה עשרה – גם אלה דומים לטקסים של עמים אחרים.

השאלה נעשית קשה יותר לאור אחד ההסברים של המשנה והתלמוד אודות נענועי הלולב וטעמם, כמו גם בהנפת הקרבן ושתי הלחם בחג השבועות: "מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים" (סוכה לז-לח). כלומר, יש במעשה שלנו "כח מיסטי" שמציל את היבול מנזקים. ובכן – מה בין זה לכישוף?

אין חדש תחת השמש ושאלה זו כבר נשאלה:

שאל עובד כוכבים אחד את רבן יוחנן בן זכאי – מעשים אלה שאתם עושים נראין כמין כשפים. אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת... לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו: רבינו לזה דחית בקנה [=תשובה שאין בה ממש] לנו מה אתה אומר? אמר להם חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב "זאת חוקת התורה" (במדבר רבה, יט).

במילים אחרות – אין העצמים מטהרים או מטמאים כשלעצמם, אלא זו החלטה אלוקית שכך יהיה סדר ההתנהלות שלנו.

גם ריה"ל (כוזרי, מאמר ראשון עו-עז) עמד על השאלה מה ההבדל בין הקדושה שאנו מייחסים לעצמים – כמו ספר תורה או תפילין – לבין מה שהגויים מיחסים לאלילים שלהם?

תשובתו הדרמטית והממצה היתה "שורש האמונה הוא שורש המרי [=מרד, עבודה זרה]".

דבריו הינם העמקה ופרשנות לתשובתו של רבן יוחנן לתלמידיו.

כלומר, הכל  מסכימים שייתכנו  עצמים קדושים, זהו  השורש. אלא שהמנסה ''להמציא' קדושה  כזו אינו  אלא עובד עץ ואבן, עבודה זרה, מורד בקב"ה. אך מי שקיבל  מאת  הבורא את  הנוסחה הנכונה מה קדוש ומה לא – הוא המאמין העובד את  בוראו.

כדי להסביר יותר את כוונתו, הוא מביא משל לרופא ומחסן תרופות. הרופא נותן לכל  חולה את התרופה המתאימה לו שאותה  הוא מוציא מהמחסן  שלו. הטיפש רואה כי הרופא רושם לאחד תרופה מבקבוק כזה ולאחר מבקבוק שני – וסבור שאף הוא יוכל לעשות  כמותו. נכנס למחסן  התרופות  ונותן אותן לפי ראות  עיניו. הנזק יבוא בודאות. נמצא אם כן, שאמנם יש דמיון חיצוני בין מעשינו למעשי אחרים – אך  זהו בדיוק ההבדל  בין עובד אלוהים שהרופא קבע לו את מעשיו, לעובד אלילים שלוקח מדעת  עצמו את  התרופות.

זו גם  הסיבה לאיסור התורה  להוסיף על מצוותיה או לגרוע מהן, שכן הקשר עם הקב"ה הוא מן המדעים המדויקים, ובעצם המדויק מכולם.

בראש-השנה, ביטאנו את ההבחנה בין פולחן שהוא על פי דבר-ה' לבין עבודה-זרה באופן בולט, בהשוואה הניגודית שבין מעשה ההשתחוויה שלנו לזה של עובדי אלילים.

בתפילת 'עלינו' שבמוסף אנו סוגרים את הארון ואומרים "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל  המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע". רק אז פותחים אותו ואומרים תוך השתחוויה "ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך  מלכי המלכים". בסדר העבודה של יום  הכיפורים אנו כורעים ומשתחווים, בדומה למה שעשו אבותינו כשהיו שומעים את  השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה. במוסף של סוכות ושלושת הרגלים אנו מבקשים "ושם נעלה ונראה ונשתחווה לפניך בשלש פעמי רגלינו". במהרה בימינו.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו