מרים פרץ
מרים פרץצילום: אביטל הירש

"היינו משפחה פשוטה ודלת אמצעים, ורק לקראת ראש השנה ופסח היו לוקחים אותנו לשוק לקנות בגדים לחג. בגד לחג היה חצאית פליסה כחולה, חולצה לבנה ואיזושהי נעל לבנה. לא בגדים צבעוניים, רק לבן. היינו הולכים ברגל מהמעברה עד לשוק בבאר שבע, וזו הייתה ההליכה הכי מרגשת בעולם. הליכה לציפייה. והבגד הזה, הוא היה הבגד לכל השנה, עד החג הבא. אם יש טקס בבית הספר – זה הבגד שלובשים. זה היה הדבר הראשון של החגים, ההתרגשות הזו, הלבן הזה. התחלה חדשה".

**

"תמונה נוספת שחקוקה בי היא מתפילת יום הכיפורים. חום של 38 מעלות בבאר שבע. אמא נהגה תמיד לעשות תענית דיבור ביום כיפור, שמא חלילה תוציא דבר מה לא טוב מפיה. אני זוכרת את זה בתור ילדה קטנה. איפה אמא עומדת? היא לא בתוך בית הכנסת. לבית הכנסת יש חלונות ארוכים, ואמא מתיישבת מתחת לחלון שצמוד לכיסא שבו אבא יושב. היא לא יודעת לקרוא, וגם אבא לא יודע לקרוא, אבל היא יושבת שם בחוץ, משש בבוקר עד צאת הצום, ב־38 מעלות. כשגדלתי שאלתי אותה, למה לא נכנסת לבית הכנסת? היא אמרה, שלא תצא ממני מילה אחת לא טובה ביום כיפור.

****

האושפיזין: ״הייתי רוצה להזמין לסוכה את אליעזר בעלי. הוא כל כך אהב את חג הסוכות, אהב לארח, והוא זכה לראות רק נכד אחד, את אור חדש אוריאל. אני רוצה שיבוא לראות את כל הילדים, את 16 הנכדים, איך הם גדלו. ואם הוא יוכל להביא גם את אוריאל ואלירז, זה כבר יהיה המפגש הכי גדול בעולם. סוכת עורו של לוויתן, אורו של משיח – זה יהיה המפגש הזה. אני אספר להם שהמשכנו, שהחיים יפים. שגרעין הכאב הצמיח תקווה וחיים חדשים, ומהשכול יצאה גם פריחה נהדרת.״


תכלה שנה וקללותיה: "אני רוצה להשאיר מאחור את הקורונה הרעה הזו. את הכאב, הצער, המראות הקשים של הורים מתייסרים. המפגשים עם אנשים שעיניהם כואבות. הזעקה של האמא שאמרה 'לילד הזה כל כך התפללתי', בחור מאליקים שנפל במבצע שומר החומות. להביט קדימה להתחלה חדשה, להתחדשות.

ולמרות זאת, היו בשנה הזו גם רגעים יפים, יש הרבה טוב. בשנה שאחרי הפסח שבו אלירז נפל, בראש השנה היה לי קשה מאוד. אמרתי לקדוש ברוך הוא, היה לך צדיק בעולם, למה לקחת אותו? ואמרתי, למה רק לך יש מחברת? גם לי. פתחתי מחברת וכתבתי בה את כל הטוב, ואת כל הרע. התחלתי עם הרע, את הרע היה לי קל יותר לכתוב. התחלתי עם אלירז שנפל, עם ארבעת הנכדים היתומים וכלתי האלמנה. ובכל זאת, כשעברתי לכתוב את הטוב, הטוב גבר. זה שאני קמה בבוקר, עומדת על הרגליים, הילדים גדלים, המשפחה מתרחבת. יש הרבה טוב. לפעמים רוצים להשאיר את השנה מאחור, אבל צריך לזכור שהיו בה גם רגעי חסד טובים.״

עניין של מנהג: "היה לי מנהג שלצערי הפסקתי לפני ארבע שנים. בכל שנה בימים הנוראים היו בבית הכנסת שלנו בפסגת זאב מתח וויכוחים בין החזנים. ולכן אוריאל, שהיה אז קצין בגולני, בן 20 בסך הכל, אמר לאבא שלו, הגבאי: אבא, מה דעתך – בערב יום כיפור, בשעה 11 בצהריים, תזמין את החזנים ואת מובילי התפילה. תעשה להם ארוחה. מסביב לאוכל, לשולחן, יהיה להם דיבור והם ייכנסו ליום כיפור באווירה של אחדות.

וככה עשה אליעזר. הם ישבו, אכלו, דיברו דברי תורה. הייתה אווירה של נחת, מגע עיניים, לב מול לב, ובא לציון גואל. בשנה הבאה הוא הזמין אנשים נוספים, ולאט לאט זה גדל והפך לשלושים איש. ואני מוצאת את עצמי שלושה ימים מתכוננת. הסעודה מתחילה בשעה 11 ויש לה סדר: סלטים מרוקאיים, דגים, מרק כרירה, בשר עם ארטישוק, עופות, ותוך כדי דברי תורה. כולם סבלניים, כולם מדברים ומתחבקים ונפרדים באווירה טובה.

עם השנים אוריאל נפל, ואליעזר ואלירז היו איתנו. ואז אליעזר נפטר, והמשכתי. ואחר כך אלירז נפל. אבל לפני ארבע שנים, כשקרה משהו לא טוב גם לאחד הנכדים שלי, אמרתי לקדוש ברוך הוא, זהו, עד כאן. והפסקתי.


הכתבה המלאה פורסמה במגזין פנימה תשרי תשפ"ב