איתמר סג"ל
איתמר סג"ל צילום: עצמי

בני תשחורת היינו, עוד לא בני מצווה. את חכמתו לא הכרנו, שהרי גדולות לעצמו מעולם לא היה מבקש. אך זאת הבנו, שאדם גדול היה. תפילתו בשקט ובריכוז, ופניו אומרות כבוד.

בבית קטן, אשקובית נושנה בקצה היישוב, שם דר לו רבי בניומין. את נסיעותיו לישיבה באלון מורה עשה בטרמפים. כובע לראשו, עוזי על כתפיו, גמרא בכיסו. חיוך נסוך תמיד על פניו, והוא שמח בחלקו.

פעם אחת לקראת חג הסוכות, שח לי חברי שהיה דר בסמיכות לרבי בניומין: יודע אני כי בסוכתו של הרב הרלינג סוכריות רבות המחכות לילדים שיבואו לבקר בסוכה, אך אין מי שבא לקחתן, שכן ביתו של הרב רחוק וקטן בשכונת אשקוביות צפופה וחשוכה, ואין הילדים מכירים בו או טורחים ללכת לשם. או אז, בימים שהיו וכבר אינם, ילדים רבים היו בשכונה, סובבים בין הסוכות עד אישון ליל, תרים אחר השלל. הילדים רבים, הסוכריות מועטות, ועל כן התחרות מרובה.

גמלנו בליבנו לטרוח וללכת בסוף הסיבוב הארוך לסוכת הרב. לשאר החברים לא גילינו, מבקשים לחלוק לבד את הפרס הגדול. כחצות הלילה, ואנו עושים דרכנו לשכונת האשקוביות. שבילי השכונה צרים, פנסיה דהויים, בתיה כולם כבר חשוכים. אך שוד ושבר – רק סוכה אחת מוארת – וזוהי סוכתו של רבי בניומין. אנו מציצים מרחוק, אך המראה והקול אינם מותירים כל צל של ספק – הרב יושב ולומד, ולצידו סלסלת סוכריות גדושה, שומר על הסלסלה שרק לנו מחכה. להכנס לא רצינו. גם כי את הרב יראנו, גם כי בושנו מפני השעה, ובעיקר כי חפצנו ליטול את כל הסל, שהרי בעבור סוכריה אחת לא טרחנו כל זאת.

אנו ממתינים, אך דבר לא קורה. הדקות חולפות, אך הרב אינו פוסק מלימודו. השעה מאוחרת, הילדים עייפים, אך הרב בשלו – אינו מגלה סימני עייפות. אני כבר מתעצבן – מה חושב לעצמו הרב הלזה, מדוע לא ילך כבר לישון, כאחד המבוגרים מן השורה ומן היישוב. יעשה הוא את מלאכתו, ואנחנו נוכל סוף סוף לעשות את מלאכתנו וליטול שכרנו.

אנו לא מוותרים בקלות – אך הרב גם הוא בשלו – שוקד על לימודו בנעימה, ואינו מראה סימני שבירה. בצר לנו, החלטנו לנצל את הזמן ולבקר בסוכה נוספת. גוררים רגלינו לבית סמוך, אך בסוכה החשוכה לא מחכה דבר – לא סלסלה ולא סוכרייה, בלתי רעשן של נשימות כבדות של אדם העושה מה שהרב לא מבין שעליו לעשות.

שבים לבית, אך דבר לא השתנה. השעה כבר סמוכה לאחת בלילה, ואנו מבינים כי גם זמננו לשוב קרב. מביטים זה בזה – ועושים מעשה. נכנסים! רבי בניומין מאיר פניו: חג שמח ילדים! כאילו אין דבר יותר טבעי מאושפיזין בני עשר בשעת לילה כה מאוחרת. פנינו אדומים מבושה, אך הרב מחייך ובפיו בקשה: "האם תחדשו עבורי דבר תורה"?

אנו מוכנים לכל תרחיש. שכך מנהגנו – אילו יבקש ממך בעל סוכה דבר תורה תמורת הסוכריה, אמור לו כך: "וידבר ה' אל משה לאמר - רש"י אומר, כפשוטו". רבי בניומין שומע ופניו מרצינות, פניו עוטות אור יקרות: כפשוטו!! הקב"ה פשוט מדבר עם משה! ומתי נזכה לכך גם אנחנו...?" הרב מאושר, מבקש לפזם עמנו ניגון של סוכות, עד שנזכר לבסוף לשם מה באנו, מכבדנו בחופן סוכריות ומבקשנו לבוא גם בשנה הבאה.

שבתי לביתי, שקי כבד, אך ראשי מהורהר. נער קטון הייתי, אך זאת ידעתי – לא אדם רגיל הוא האיש הלזה, ובליבי הבטחתי לשוב אל הבית הקטון, אל הסוכה המוארת בקצה השכונה החשוכה.

ימי דמים היו, ורבי בניומין התגעגע ליוסף הצדיק. בערב הושענא רבה, את הבשורה שמענו – רבי בניומין נפל בקרב. בהשקיפו על קבר הצדיק מהר עיבל, עם העוזי לחם בגבורה, צדיק של ארץ ישראל, אך משם לא שב. נער קטון הייתי, אך דמעה גדולה הזלתי. מפני שבשנה הבאה, כבר לא נזכה לומר דבר תורה קצר, לשמוע ניגון באישון ליל ולקבל סוכריה מרבי בניומין הרלינג הצדיק, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו