ג'ולי קייט
ג'ולי קייטצילום: אייל מנקיטה

"פעם הייתי חולם לתפוס גנב בדרך הביתה", אומר לי א', שוטר בכיר וותיק, המשרת במרחב נגב, "היום אני חושב פעמיים. אם לא אקבל גיבוי, בסופו של דבר העבריין ישוחרר ואני אחטוף ממח"ש. לפעמים עדיף לי להמשיך לנסוע ולא להתערב".

רבות דובר על ההפקרות בכבישי הנגב, על תחושת הפחד של התושבים, על הפשיעה המשתוללת. רגע לפני שמאשימים את השוטר הפשוט באוזלת היד ובהיעדר הטיפול, צריך להבין עד כמה המערכת כולה איבדה את הכיוון.

המאבק בפשיעה מתחיל באכיפה ומסתיים בענישה, בשתי הקצוות הללו אמורה להיווצר הרתעה, כלומר, עבריין אמור לחשוב האם משתלם לו לעבור על החוק מתוך השענות על שני פרמטרים - מה הסיכוי שייתפס ומה יקרה לו באם ייתפס. בשני ההיבטים האלה אנחנו כשלנו כריבון.

היעדר התקציבים המוקדשים ללוחמה בפשיעה במרחב נגב, זאת על אף גודלו הגאוגרפי, שבא לידי ביטוי במיעוט מספר השוטרים בכל משמרת וכפועל יוצא זמן הגעה ארוך לזירה והיעדר נוכחות בכבישים. כשאין שוטרים נראים לעין, העבריין מרגיש בטוח לפעול בחופשיות ולפגוע באזרחים.

אף על פי כן, היעדר הנוכחות אינו מסביר פרעות ואלימות מול הכניסה לתחנת משטרת העיירות, זריקת אבנים וירי על ניידות ונהיגה פרועה במרכזי הערים הדרומיות.

כאן יש בעיה נוספת, השוטרים שלנו לא מגובים. כששוטר חושב פעמיים, העבריין פועל בבטחה. שוטר שחושש לפעול מתוקף תפקידו, מודאג מחקירות מח"ש ומרגיש שידייו קשורות - הוא לא יכול להרתיע. הוא יעדיף להמשיך בדרכו.

התופעה הזו הנה מסוכנת ביותר, מאחר וכאשר שוטרים לא מסוגלים לשמור על החוק, תושבים לוקחים את החוק לידיהם. אנו עדים להתארגנויות פרטיות רבות, כאשר קוראים לתושבים חמושים להגן על תושבי ותושבות העיר. העיקרון "אם אין אני לי, מי לי" נולד מחוסר אונים ויאוש של הציבור, מהיעדר האמון ברשויות, הוא מסוכן ביותר ותוצאותיו לא תאחרנה להגיע - אנרכיה בה כל ד'אלים גבר, חיסולי חשבונות ולקיחת החוק לידיים.

המוטיבציה של השוטרים היא קריטית. באין גיבוי היא יורדת, ונעלמת לחלוטין אל מול הרפיסות של מערכת המשפט. כאשר עבריין, שמשתולל בכביש ומסכן תושבים, במקום להיות מואשם בסיכון חיי אדם, מואשם בפזיזות ומשוחרר הביתה, ובמקביל השוטר שעצר אותו עובר חקירות מפרכות במח"ש על כל צעד שעשה, להבא השוטר הזה יעדיף לא להתאמץ.

כולנו עדים לשחרורים השערורייתיים של מיידיי אבנים משומר חומות עם סעיפי רשלנות ופזיזות. האם להבא יהססו טרם יאחזו בסלע וינפצו בעזרתו שמשות של נהגים מבוהלים? מסופקני. ההיפך הוא הנכון, להבא ההיסוס שעוד היה להם יעלם, כאשר השוטרים יעדיפו לא להתערב, ואנו כאזרחים נהפוך לטרף קל להוצאת הזעם הלאומני בעת ההתלקחות הבאה.

בעצם, כבר לא צריך להמתין להתלקחות. מספיק להתרעם על ירי בחתונות או לעקוף בכביש. היד קלה על ההדק והן על האבן, באין מפריע ובאין מעניש.

"אנחנו פחדנים", אמר לי אותו השוטר הבכיר, ובעיניו עצב תהומי. מי יכול להאשים אותם?

האצבע המאשימה צריכה להיות מופנית למי שבמשך עשרות שנים הזניח את הנגב. מערכת המשפט, שאפשרה תהליכים פרוצדורליים מעוותים, לא מהודקים ולא מותאמים לשטח. תהליכים בהם אין קביעת עונשי מינימום, מרחב ההחלטה השיפוטי משתנה בהתאם לנטיות ליבם של האמונים עליו והאזרח הפשוט משלם מחיר כבד על חרדה איומה של שוטרים, המסתובבים בידיים קשורות.

רגע לפני שההמון לוקח את החוק לידיים, רגע לפני שאיבדנו את הנגב ובעקבותיו את מדינה כולה - הגיע הזמן לשינוי.

הפתרון הוא תכנית לאומית למאבק בפשיעה, המשתפת את כל משרדי הממשלה, בדגש על המשרד לבטחון הפנים ומשרד המשפטים.

בתקווה שיאושר התקציב, הכולל תוספת נכבדת למשרד לביטחון הפנים, על אף מלחמות האגו המיותרות של מי שמנסה להפיל את התקציב הזה, הנעשות על גב האזרחים. ובטווח הקצר... באופן מיידי ואקוטי יש להחרים את כל הנשק הבלתי חוקי, שמפוזר ברחבי הנגב כמו חול במדבר. רק לאחרונה נורה למוות צעיר במרכז באר שבע, במרחק הליכה מתחנת המשטרה.

אם נמשיך לקשור לשוטרים את הידיים, נמסור את גורלינו לידי הפשיעה.

ג'ולי קייט היא מראשי הפורום לקידום הנגב, חברת מועצת מיתר-כרמית