המלחמה שאנו נתונים בה כבר 100 שנה, זו שסוערת סביבנו במערכה נוספת, נוכחית, החזירה אותי למציאות שהייתי בה לפני זמן לא רב.
תוככי אושוויץ, מסביבי הבנות הטובות של אולפנת בהר"ן שבכפר אליהו, ואני מנסה להסביר לישראליות הללו את טיבו של המחנה הזה, מחנה ריכוז והשמדה, ומה שהתרחש בו ברמת המעשה וברמת התודעה. ותוך כך נזכרתי בביטוי הידוע שטבע אבא אבן, "גבולות אושוויץ", בהיותו שר החוץ הישראלי של ערב מלחמת ששת הימים, כשחיזר על פתחיהן של מדינות העולם בבקשת סיוע לעמדתה הצודקת של ישראל. כזכור, הוא זכה למנות גדושות של סימפאטיה אך לא לעזרה כלשהי. שום מעשה, אפילו של הפלגה סמלית של אניות ממדינות העולם דרך המיצרים שחסמו המצרים, לא נעשה. ברגע הקשה נותרנו לבדנו. עם לבדד ישכון.
כאז, גם בימים יבואו מאז.
ושם, בין הצריפים, שדממתם הצורמת היא הזעקה הנוראה ביותר ששמעתי מימי, הכתה בי תובנה, חודרת ואינה מרפה, של המשמעות האמיתית של "גבולות אושוויץ". לפתע, דווקא שם, תפסתי שלא מדובר בגבולות פיזיים. שגבולות אושוויץ אין פירושם, כמקובל, גבולות שאינם ברי הגנה בלבד, גבולות שכל צורר ידרוס אותם כדי לבנות משרפות ותאי גזים חדשים.
"גבולות אושוויץ", הם גבולות התודעה- שלנו היהודים. גבולות ששונאי ישראל הצליחו להחדיר בנו. גבולות מנטליים האומרים ליהודי: זה גורלך, שם בין הגדרות. שם מקומך ואין לך מה לנסות אפילו כדי לשנות זאת. גבולות אושוויץ, הם סיפורם של אותם יהודים (ואין זה, חס ושלום, בבחינת ביקורת עליהם) שהקלגס הגרמני ירה בהם, וכשנגמרו הכדורים, הוא נותר לבדו עמם בשדה, בעוד הוא שלח את עמיתו להביא תחמושת נוספת. והם המתינו שם, הקורבנות, שוכבים על פניהם, עד שהכדורים החדשים השיגו גם אותם. אלו גבולות המודעות העצמית לחוסר האונים, שהם קשים מתחושת העבד הכלוא בין גדרות התיל שם. אלו הם גבולות אושוויץ האמיתיים. של אש זרה שמנעה מראש כל חשיבה אחרת. הידיעה שאין ידיים אוהבות מאחורי הגדרות. שאין לאן ללכת. גבולות אושוויץ הם הגרמני שהציל יהודי שניסה להתאבד. כי "יהודי לא יחליט אם למות ואיך למות. אנחנו נחליט בשבילו".
במלחמת ששת הימים פרצנו את גבולות אושוויץ. לא רק הצבא בקרבות המבריקים ובניצחונות על האויב האדיר שהקיף אותנו. הניצחון הגדול יותר הייתה ההבנה ש"חסד לאומים חטאת". שלא צריך לחכות עד שהחרב תהיה מונחת על הצוואר ממש. שגם איום דיו כדי להניע לפעולה את המנגנון הטבעי של כל יהודי. "אושוויץ" לימדה אותנו ש"אם אין אני לי, מי לי". ואף שנשיא צרפת דאז, דה גול, טען שאנו ירינו בפועל את הירייה הראשונה, לא התביישנו בכך. העם היה מאוחד מאחורי הרעיון ש"גבולות אושוויץ" נפרצו ולא ימנעו עוד יהודים מלהשיב מלחמה שערה. שאנחנו בעלי בית על גורלנו, גורל העם היהודי.
במלחמת יום כיפור, שבנו לגבולות אושוויץ. אותו הגיבור דאז, משה דיין, שבע ימים ודיפלומט יגע, חשש מתגובת הגויים. גולדה מאיר עצרה את המטוסים בדרכם למכת המנע, מונעת את זכות המכה הראשונה של העומד בפני "הבא להורגך", להשכים ולהורגו. מנטליות "גבולות אושוויץ" שבה, ובמחיר כבד מאד. היא גבתה את שללה בדמות אלפי לוחמים, גיבורי חיל, שמסרו נפשם להציל את הבית השלישי. בחורינו הגנו בגופם על הגבולות כדי למנוע אושוויץ שניה. וגם פה פרצו גיאוגרפית אל שטח האויב. וגם פה מנעו אותנו הגויים מניצחון מכריע. ותסמונת "גבולות אושוויץ" שבה לזירה כגורם אסטרטגי.
אך הלקח לא נלמד. מדינת ישראל שבה ל"גבולות אושוויץ". אהדת העולם, או החשש משנאתו, מביאים לרצח יהודים. הצבא החזק ביותר באזור רושם במאזן הניצחון שלו את מספר שקי החול שחיסל, וכמה בלוקים הצליח להפוך לאבק. מנטליות אושוויץ מגינה על רוצחי יהודים. אנו ממתינים למתקפות האויב, פוחדים ממה יגיד העולם, גם זה הציני שגילה פניו בועידת דרבן. הפכנו לשבויים בגבולות אושוויץ, שהפעם אנו בנינו אותם לעצמנו. ואולי ישאל כל אחד את עצמו מה הוא עשה. האם הרעיש דיו את אמות הסיפים, האם לחץ מספיק על הגופים המוסמכים ורק עליהם ורק דרכם- כדי לנתץ את גבולות אושוויץ, כדי להוציא אותם מ"גבולות אושוויץ". ועמם- גם את עצמנו.
במערכה הנוכחית חיכינו שוב שהחרב לא רק תהיה מונחת על הצוואר, הבלגנו גם כשהיא כבר חתכה והקיזה דם. התעוררנו, קצת ובעדינות מקוממת, כשהשוחט המשיך לחתוך. ורק בטרם ביתק את צינור החיים של האומה כולה. האמנם חל הפעם שינוי מהותי של תפיסת אושוויץ וגבולותיה?
================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.
תוככי אושוויץ, מסביבי הבנות הטובות של אולפנת בהר"ן שבכפר אליהו, ואני מנסה להסביר לישראליות הללו את טיבו של המחנה הזה, מחנה ריכוז והשמדה, ומה שהתרחש בו ברמת המעשה וברמת התודעה. ותוך כך נזכרתי בביטוי הידוע שטבע אבא אבן, "גבולות אושוויץ", בהיותו שר החוץ הישראלי של ערב מלחמת ששת הימים, כשחיזר על פתחיהן של מדינות העולם בבקשת סיוע לעמדתה הצודקת של ישראל. כזכור, הוא זכה למנות גדושות של סימפאטיה אך לא לעזרה כלשהי. שום מעשה, אפילו של הפלגה סמלית של אניות ממדינות העולם דרך המיצרים שחסמו המצרים, לא נעשה. ברגע הקשה נותרנו לבדנו. עם לבדד ישכון.
כאז, גם בימים יבואו מאז.
ושם, בין הצריפים, שדממתם הצורמת היא הזעקה הנוראה ביותר ששמעתי מימי, הכתה בי תובנה, חודרת ואינה מרפה, של המשמעות האמיתית של "גבולות אושוויץ". לפתע, דווקא שם, תפסתי שלא מדובר בגבולות פיזיים. שגבולות אושוויץ אין פירושם, כמקובל, גבולות שאינם ברי הגנה בלבד, גבולות שכל צורר ידרוס אותם כדי לבנות משרפות ותאי גזים חדשים.
"גבולות אושוויץ", הם גבולות התודעה- שלנו היהודים. גבולות ששונאי ישראל הצליחו להחדיר בנו. גבולות מנטליים האומרים ליהודי: זה גורלך, שם בין הגדרות. שם מקומך ואין לך מה לנסות אפילו כדי לשנות זאת. גבולות אושוויץ, הם סיפורם של אותם יהודים (ואין זה, חס ושלום, בבחינת ביקורת עליהם) שהקלגס הגרמני ירה בהם, וכשנגמרו הכדורים, הוא נותר לבדו עמם בשדה, בעוד הוא שלח את עמיתו להביא תחמושת נוספת. והם המתינו שם, הקורבנות, שוכבים על פניהם, עד שהכדורים החדשים השיגו גם אותם. אלו גבולות המודעות העצמית לחוסר האונים, שהם קשים מתחושת העבד הכלוא בין גדרות התיל שם. אלו הם גבולות אושוויץ האמיתיים. של אש זרה שמנעה מראש כל חשיבה אחרת. הידיעה שאין ידיים אוהבות מאחורי הגדרות. שאין לאן ללכת. גבולות אושוויץ הם הגרמני שהציל יהודי שניסה להתאבד. כי "יהודי לא יחליט אם למות ואיך למות. אנחנו נחליט בשבילו".
במלחמת ששת הימים פרצנו את גבולות אושוויץ. לא רק הצבא בקרבות המבריקים ובניצחונות על האויב האדיר שהקיף אותנו. הניצחון הגדול יותר הייתה ההבנה ש"חסד לאומים חטאת". שלא צריך לחכות עד שהחרב תהיה מונחת על הצוואר ממש. שגם איום דיו כדי להניע לפעולה את המנגנון הטבעי של כל יהודי. "אושוויץ" לימדה אותנו ש"אם אין אני לי, מי לי". ואף שנשיא צרפת דאז, דה גול, טען שאנו ירינו בפועל את הירייה הראשונה, לא התביישנו בכך. העם היה מאוחד מאחורי הרעיון ש"גבולות אושוויץ" נפרצו ולא ימנעו עוד יהודים מלהשיב מלחמה שערה. שאנחנו בעלי בית על גורלנו, גורל העם היהודי.
במלחמת יום כיפור, שבנו לגבולות אושוויץ. אותו הגיבור דאז, משה דיין, שבע ימים ודיפלומט יגע, חשש מתגובת הגויים. גולדה מאיר עצרה את המטוסים בדרכם למכת המנע, מונעת את זכות המכה הראשונה של העומד בפני "הבא להורגך", להשכים ולהורגו. מנטליות "גבולות אושוויץ" שבה, ובמחיר כבד מאד. היא גבתה את שללה בדמות אלפי לוחמים, גיבורי חיל, שמסרו נפשם להציל את הבית השלישי. בחורינו הגנו בגופם על הגבולות כדי למנוע אושוויץ שניה. וגם פה פרצו גיאוגרפית אל שטח האויב. וגם פה מנעו אותנו הגויים מניצחון מכריע. ותסמונת "גבולות אושוויץ" שבה לזירה כגורם אסטרטגי.
אך הלקח לא נלמד. מדינת ישראל שבה ל"גבולות אושוויץ". אהדת העולם, או החשש משנאתו, מביאים לרצח יהודים. הצבא החזק ביותר באזור רושם במאזן הניצחון שלו את מספר שקי החול שחיסל, וכמה בלוקים הצליח להפוך לאבק. מנטליות אושוויץ מגינה על רוצחי יהודים. אנו ממתינים למתקפות האויב, פוחדים ממה יגיד העולם, גם זה הציני שגילה פניו בועידת דרבן. הפכנו לשבויים בגבולות אושוויץ, שהפעם אנו בנינו אותם לעצמנו. ואולי ישאל כל אחד את עצמו מה הוא עשה. האם הרעיש דיו את אמות הסיפים, האם לחץ מספיק על הגופים המוסמכים ורק עליהם ורק דרכם- כדי לנתץ את גבולות אושוויץ, כדי להוציא אותם מ"גבולות אושוויץ". ועמם- גם את עצמנו.
במערכה הנוכחית חיכינו שוב שהחרב לא רק תהיה מונחת על הצוואר, הבלגנו גם כשהיא כבר חתכה והקיזה דם. התעוררנו, קצת ובעדינות מקוממת, כשהשוחט המשיך לחתוך. ורק בטרם ביתק את צינור החיים של האומה כולה. האמנם חל הפעם שינוי מהותי של תפיסת אושוויץ וגבולותיה?
================
מאיר גרוס הוא יו"ר המדרשה לתורה עם דרך ארץ, ואיש חינוך במכללת ליפשיץ שבירושלים.