רב אלוף דוד אלעזר מת שנתיים וחצי אחרי מלחמת יום הכיפורים, הרחק משדה הקרב, ובכל זאת נהוג למנותו עם חלליה. באופן מוזר הוא הפך לחלל המוספד ביותר של המלחמה ההיא. מדי שנה בסתיו מזכירים לנו את שרירות לבה של ועדת אגרנט כלפיו, את הדרג המדיני שזרק אותו לכלבים, ואת הציבור כפוי הטובה. ספרו של חנוך ברטוב, "דדו", אשר יצא עכשיו לאור במהדורה מעודכנת ומיוחצנת, מתאר אותו כדרייפוס ישראלי כמעט. ברטוב טוען שדדו מת משברון לב בגלל עוולת הדחתו. הוא מתעלם מהאפשרות שהמוות הפתאומי העצים את תודעת העוול הרבה מעבר לנפחו האמיתי. כיוון שדדו מת זמן קצר יחסית אחרי המלחמה, אי אפשר היה לקיים איתו דיון נוקב, ישיר ומקיף בסוגיית אחריותו שלו למחדל 73'. אחרי הכל הוא האיש שפיקד אז על צה"ל, הצבא המופתע ביותר במזרח התיכון. לא הגיוני לצייר אותו כקורבן רק מפני שעמיתיו למחדל, גולדה ודיין, זוכו כליל בידי ועדת אגרנט. גולדה ודיין היו אמורים להתפטר מיד אחרי המלחמה, אבל גם דדו היה אמור להתפטר. לא להמתין חצי שנה עד שוועדת חקירה ממלכתית תקבע את אשמתו. אפילו במדינות לא מתוקנות יש נוהל התפטרות מיידית של רמטכ"לים שצבאם הופתע בצורה כה מחפירה. רק בישראל נהוג לאחוז בקרנות המזבח עד הרגע האחרון, עד ההדחה המבישה. דדו הרי קיבל את הפיקוד על צה"ל 21 חודשים ארוכים לפני פרוץ המלחמה, ועמד לרשותו הרבה זמן להתכונן לקראתה או לנחש אותה בעוד מועד. הוא כשל במשימה הזאת, ולפיכך לא היה מנוס מהתפטרותו או מפיטוריו. מחדל מלחמת יום הכיפורים, כדאי לזכור, לא היה מורכב מהפתעה מודיעינית בלבד, או מאי גיוס מילואים בזמן. הוא היה מקבץ של הרבה תתי-מחדלים. מוצבי קו בר-לב הוזנחו ימים רבים לפני המלחמה, הימ"חים היו במצב איום, גייסות השריון לא נערכו לקדם את תופעת טילי הסאגר, וחיל האוויר לקה באופטימיות יתירה נוכח מערך טילי הנ"מ המתקדמים של סוריה ומצרים. אפילו הרובים האישיים של יחידות הרגלים היו מיושנים. רוב החיילים יצאו לקרב עם אף-אן בלגי עתיק, חצי אוטומטי, בעוד החי"רניקים המצריים צויידו בקלאצ'ים מודרניים. משלוח ראשון של אמ-16 הגיע ארצה רק בשלהי המלחמה, בחסדי האמריקנים. מי היה אחראי לכך, אם לא הרמטכ"ל? אחרי פרוץ הקרבות הוא אכן תיפקד למופת. כשדיין נתקף מורך נוכח פני האויב, התחייב דדו בטלוויזיה לשבור לאויב את העצ מות, ועמד בהבטחתו. אבל על הנצחון המזהיר העיב אסון ההפתעה בתחילת המלחמה, והרמטכ"ל דאז היה אחראי בכיר לו. כזכור, הוא לא היה הרמטכ"ל היחיד שהודח כאן. ב-1983 המליצה ועדת כהן על הדחתו של רפאל איתן בגלל אסון קטן בהרבה, סברה ושתילה, ונמנעה מלהדיחו בפועל רק מפני שכהונתו קרבה ממילא לסיומה. לכן לא ברור מדוע הפך דווקא דדו לקדוש מעונה. אולי מפני שאפשר להשתמש בטרגדיה שלו לפיתוח תיאוריה מסובכת ומופרכת של ברטוב ואחרים, כאילו המחדל האמיתי ערב יום הכיפורים 73' היה חטא מדיני. בראיון ל"הארץ" מגלה ברטוב ששמעון פרס היה אחד מאלה שהאיצו בו לכתוב את הספר על דדו. כמה אירוני. פרס, שאינו מעלה היום בדעתו להתפטר למרות אחריותו למחדל אוסלו, מחדל יזום, האמין אז שהדרג המדיני אשם יותר מהדרג הצבאי. איך שאנשים משתנים. ================================ חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7 ובעל טור בעיתון "מעריב".