חיסולו של צבא עיראק מזכיר לי גדוד עיראקי אחר: גדוד שלא חוסל מעולם, ושמורשתו ממשיכה לסכן את קיומנו הלאומי.
לכל אורך הלחימה בתש"ח חנה גדוד של חיל המשלוח העיראקי בוואדי ערה שהיה, מאז ומעולם, נכס חיוני למי שמבקש לשלוט בארץ ישראל. עיראק סירבה לחתום על הסכם הפסקת אש, אך לאחר תבוסת הערבים פינתה את כוחותיה, והוואדי הועבר לידי מדינת ישראל במסגרת הסכמי רודוס בין ישראל לירדן. הודות לנוכחות הגדוד העיראקי, הוואדי היה סגור בפני יהודים לאורך כל המלחמה. הוא מעולם לא נכבש ע"י צה"ל, ואוכלוסייתו לא גורשה ולא ברחה (חוץ מגירוש זמני של תושבי כפר קרע שהורשו לחזור לבתיהם ולמרבית אדמותיהם לאחר גלות בת כשבועיים).
כך נתקענו, לטוב ולרע, עם ואדי ערה רצף הטריטוריה הערבי הצפוף והמסוכן ביותר, מבחינת הפוטנציאל הלאומני, בתחומי מדינת ישראל.
בשנות ה-50 וה-60 היו תושבי הוואדי נתונים תחת ממשל צבאי, אך זה הוסר בהדרגה. תושבי הוואדי יודעים לספר על עוצר אחרון, שהוטל עליהם במהלך מלחמת יום כיפור. בשנות ה-70 וה-80 עוד הופקעו אדמות בוואדי לצורכי יישוב יהודים, או לטובת צה"ל. בשנות ה-90 גם זה פסק. לכל אורכו של הוואדי בוהקות כיפותיהם של המסגדים הגדולים שניבנו באחרונה בכפר קרע ובאום אל פחם. מקומם של מנהיגי כנופיות תש"ח נתפס ע"י אישים כמו השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, וסוכני הכנסת הערביים, שדווקא ד"ר אחמד טיבי העגלגל והממושקף ולא עזמי בשארה היהיר וחסר הסבלנות הוא המתוחכם והמסוכן מכולם. הד"ר עם השפמפם מכיר אותנו לפני ולפנים, והוא יודע לשים את האצבע על נקודות התורפה הכי רגישות שלנו.
הודות לגדוד העיראקי ההוא הגדוד שלא חוסל ב-1948 יש היום בוואדי ערה קהילה ערבית גדולה עם רצף די מרשים של טריטוריה ותחושה של כמעט-ריבונות. רק המפונקות הכללית של אוכלוסיית הוואדי וכמה סמלים בודדים של ריבונות ישראלית מונעים לעת עתה פיצוץ חוזר של הוואדי, כמו בשנת 2000. כרגע יש בוואדי רק שני יישובים יהודיים: מי עמי, שכנו של אום אל-פחם, ששטחו גדול יחסית אך אוכלוסייתו זעירה, והיישוב הקהילתי קציר, המונה כ-2500 נפשות.
קציר הוקם ב-1982 ביוזמת שר הביטחון דאז הוא ראש הממשלה דהיום ואוכלס על ידי גרעין קטן, חילוני ונטול כל אידיאולוגיה, שקיבל לידיו אדמות בחינם בתמורה לנכונותו לחיות בתנאים חלוציים במשך תקופה. בולטת בין ותיקי היישוב קבוצה של יוצאי קיבוצים בעיקר יוצאי עין שמר. קבוצת המשפחות ששרדה את שנות ההקמה מאופיינת, בעיקר, ביוהרה קבוצתית מדהימה. היישוב ידוע בקשיים שהוא מערים על המבקשים להתקבל אליו, כולל מבחני אישיות מפרכים ומופרכים. הרבה אנשים טובים שנמשכו אל הנוף המרהיב הנשקף מהמקום ורצו לבנות בו את ביתם החליטו לוותר על התענוג כשנתקלו בהיפר-סנוביזם הזה, המשלב את מורשת "לשלטון בחרתנו" המפא"יניקית-קיבוצניקית עם המופרעות החומרנית-דקדנטית שמאפיינת הרבה מאוד ישראלים חילוניים מהמעמד הבינוני-גבוה.
כבר שנתיים וחצי שהטרור משתולל ובוער מסביבנו. ואדי ערה ובמיוחד הכפר ברטעה, שמתפרס על שני צידי הקו הירוק, הוא הפתח העיקרי שדרכו נכנסים מפגעים לשטח ישראל. משם הם ממשיכים לחדרה או לעפולה, לחיפה או לנתניה. לפעמים, כשקשה להם להגיע למקום חפצם, הם מבצעים את הפיגוע בתחומי הוואדי עצמו, או בסמוך לו. כולנו זוכרים את הפיגועים במחנה 80, בצומת כרכור, בתחנת האוטובוס של אום אל-פחם, בצומת מי עמי, ליד כלא מגידו ופיגועים אחרים. קציר עצמה יצאה בזול, יחסית, עד היום: ב-2002 אירע פיגוע ירי עם פצועים ליד קציר, ובמרץ 2003 היה פיגוע בתוך תחום היישוב, שהסתיים ללא נפגעים.
שיחק פה גם המזל, אך מעבר לכך, למחבלים היה עד היום אינטרס כללי שלא לפגוע בקציר, בגלל שפגיעה כזאת תגרום לתיגבור נוכחות כוחות הביטחון בוואדי דבר שאינו רצוי להם. ויש להם גם עוד סיבה שלא לפגוע בקציר. ההנהגה של קציר המועצה המקומית קציר-חריש היא הנהגה נוחה מאוד, מבחינתם של ערפאת, טיבי ושות'.
אפשר היה לקוות שהמועצה המקומית קציר-חריש תהפוך למועצה לוחמנית, אקטיביסטית וגאה, שמפגינה את נוכחותה בשטח בדגלים, שיירות, מצעדים ופעולות סימבוליות, כדוגמת המועצות היהודיות ביש"ע. אבל תגובתה של המועצה המקומית קציר-חריש למלחמה הזאת, עד היום, היא להכחיש את עצם קיומה. למחרת הפיגוע ליד קציר ב-2002 ראו בטלוויזיה את ראש המועצה מתחבק ומתנשק (על השפתיים, מספרים לי) עם המוח'תאר של ברטעה הכפר שממנו יצא המחבל, ושאליו נמלט. עד לאותו פיגוע עוד המשיך ראש המועצה להתעקש כי עיקר מרצו השלטוני מופנה בכלל לפיתוח התיירות למרות שהתיירים היחידים שמגיעים אלינו מאז אוקטובר 2000 הם כאלה שלובשים חגורות נפץ ונושאים קלאצ'ניקובים. ראש המועצה אינו פופולרי בקרב התושבים וזה בלשון המעטה אך הוא מוקף בגרעין קטן של ותיקים שמחזקים אותו במדיניותו הסהרורית. על השלט בכניסה לקציר כתוב בגדול "חיים בירוק" סיסמת המועצה.
בוואדי נרבטה, בין קציר לברטעה המזרחית, מתקיימת פעילות ענפה וקבועה של כוחות הביטחון, במטרה ללכוד מחבלים המנסים לחדור. אבל לחיילים יש בעיה חמורה: מכשירי הקשר אינם עובדים כראוי, וגם בפלאפונים אין קליטה. הסיבה: המועצה המקומית קציר חריש מסרבת לאפשר לצה"ל ולחברות הסלולר להקים אנטנות בתחומה, מחשש (מופרך, ככל הנראה) שהקרינה תזיק לתושבים. משרד הביטחון מאיים כעת כי יפקיע שטח מהמועצה ויבנה עליו את האנטנות החיוניות (ויכוח דומה היה, כזכור, בין עין שמר למשרד הביטחון בנושא הצבת סוללת טילי החץ שנועדה להגן על כל צפון המדינה מהתקפת טילים).
עד היום אין גידור מלא מסביב לקציר, וחמור מכך אין שומר בכניסה לקציר בשעות היום. מחבל שרוצה להיכנס במכוניתו עד לשער בית הספר (לדוגמה) יכול לעשות זאת באין מפריע ומבלי להתגלות. ילדי בית הספר ממשיכים לנסוע הביתה מדי יום באוטובוסים בבעלות חברה ערבית-ישראלית שכל הנהגים שלה ערבים, ללא ליווי חמוש. ראש המועצה מסרב, מאז תחילת המלחמה, לערוך מפגש פתוח עם התושבים בנושא הביטחון, וניסיונות של תושבים להתארגן ולמחות נגד מדיניותו דוכאו ע"י המועצה.
בקיבוץ מצר, הסמוך לתחומה של המועצה קציר-חריש, חשבו בצורה דומה. גם שם איפשרו למחבל להיכנס ליישוב ולהסתובב בו במכונית. הם אפילו זוכרים את סוג המכונית ואת צבעה. המחבל סייר, בדק, חזר לקיבוץ בערב, רצח בדם קר אם ושני ילדים רכים ועוד שני תושבים, ונמלט שוב במכוניתו. הוא לא נתפס עד עצם היום הזה. אם לשפוט על פי דבריהם בתקשורת, מנהיגי מצר לא כועסים על המחבל. גם ההנהגה של קציר-חריש לא כועסת על מוח'תאר ברטעה. שלום, אהבה, ואיכות הסביבה: זו הסיסמה. איזה יופי.
ככל שגובר הצורך, בצד הערבי, להכניס את ערביי ישראל למלחמה הזאת, גדלה הסכנה לפגיעה בקציר. הם ניסו לפני חודש ונכשלו, אבל המזל לא ישחק לנו לאורך זמן. טבח בקציר עלול לגרום לעזיבת תושבים יהודיים ולהקצנה ברחוב הערבי, אשר תתפשט לשאר חלקי המדינה. ההנהגה הנוכחית של קציר-חריש מסכנת את תושביה ואת המפעל הציוני כולו. היא מסרבת לשתף פעולה עם צה"ל, גם במשימותיו החיוניות ביותר, ומעדיפה להתנשק עם ברטעה. זהו ביזיון. אנחנו צריכים הנהגה אמיצה ולאומית במועצה החשובה מאוד הזאת הנהגה שתפעל ביחד עם המשטרה וצה"ל לחיזוק הריבונות היהודית-ישראלית בוואדי. בתחילת 2004 אמורות להתקיים בחירות למועצות המקומיות. נקווה שמישהו ירים את הדגל שלנו בוואדי ערה.
לכל אורך הלחימה בתש"ח חנה גדוד של חיל המשלוח העיראקי בוואדי ערה שהיה, מאז ומעולם, נכס חיוני למי שמבקש לשלוט בארץ ישראל. עיראק סירבה לחתום על הסכם הפסקת אש, אך לאחר תבוסת הערבים פינתה את כוחותיה, והוואדי הועבר לידי מדינת ישראל במסגרת הסכמי רודוס בין ישראל לירדן. הודות לנוכחות הגדוד העיראקי, הוואדי היה סגור בפני יהודים לאורך כל המלחמה. הוא מעולם לא נכבש ע"י צה"ל, ואוכלוסייתו לא גורשה ולא ברחה (חוץ מגירוש זמני של תושבי כפר קרע שהורשו לחזור לבתיהם ולמרבית אדמותיהם לאחר גלות בת כשבועיים).
כך נתקענו, לטוב ולרע, עם ואדי ערה רצף הטריטוריה הערבי הצפוף והמסוכן ביותר, מבחינת הפוטנציאל הלאומני, בתחומי מדינת ישראל.
בשנות ה-50 וה-60 היו תושבי הוואדי נתונים תחת ממשל צבאי, אך זה הוסר בהדרגה. תושבי הוואדי יודעים לספר על עוצר אחרון, שהוטל עליהם במהלך מלחמת יום כיפור. בשנות ה-70 וה-80 עוד הופקעו אדמות בוואדי לצורכי יישוב יהודים, או לטובת צה"ל. בשנות ה-90 גם זה פסק. לכל אורכו של הוואדי בוהקות כיפותיהם של המסגדים הגדולים שניבנו באחרונה בכפר קרע ובאום אל פחם. מקומם של מנהיגי כנופיות תש"ח נתפס ע"י אישים כמו השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, וסוכני הכנסת הערביים, שדווקא ד"ר אחמד טיבי העגלגל והממושקף ולא עזמי בשארה היהיר וחסר הסבלנות הוא המתוחכם והמסוכן מכולם. הד"ר עם השפמפם מכיר אותנו לפני ולפנים, והוא יודע לשים את האצבע על נקודות התורפה הכי רגישות שלנו.
הודות לגדוד העיראקי ההוא הגדוד שלא חוסל ב-1948 יש היום בוואדי ערה קהילה ערבית גדולה עם רצף די מרשים של טריטוריה ותחושה של כמעט-ריבונות. רק המפונקות הכללית של אוכלוסיית הוואדי וכמה סמלים בודדים של ריבונות ישראלית מונעים לעת עתה פיצוץ חוזר של הוואדי, כמו בשנת 2000. כרגע יש בוואדי רק שני יישובים יהודיים: מי עמי, שכנו של אום אל-פחם, ששטחו גדול יחסית אך אוכלוסייתו זעירה, והיישוב הקהילתי קציר, המונה כ-2500 נפשות.
קציר הוקם ב-1982 ביוזמת שר הביטחון דאז הוא ראש הממשלה דהיום ואוכלס על ידי גרעין קטן, חילוני ונטול כל אידיאולוגיה, שקיבל לידיו אדמות בחינם בתמורה לנכונותו לחיות בתנאים חלוציים במשך תקופה. בולטת בין ותיקי היישוב קבוצה של יוצאי קיבוצים בעיקר יוצאי עין שמר. קבוצת המשפחות ששרדה את שנות ההקמה מאופיינת, בעיקר, ביוהרה קבוצתית מדהימה. היישוב ידוע בקשיים שהוא מערים על המבקשים להתקבל אליו, כולל מבחני אישיות מפרכים ומופרכים. הרבה אנשים טובים שנמשכו אל הנוף המרהיב הנשקף מהמקום ורצו לבנות בו את ביתם החליטו לוותר על התענוג כשנתקלו בהיפר-סנוביזם הזה, המשלב את מורשת "לשלטון בחרתנו" המפא"יניקית-קיבוצניקית עם המופרעות החומרנית-דקדנטית שמאפיינת הרבה מאוד ישראלים חילוניים מהמעמד הבינוני-גבוה.
כבר שנתיים וחצי שהטרור משתולל ובוער מסביבנו. ואדי ערה ובמיוחד הכפר ברטעה, שמתפרס על שני צידי הקו הירוק, הוא הפתח העיקרי שדרכו נכנסים מפגעים לשטח ישראל. משם הם ממשיכים לחדרה או לעפולה, לחיפה או לנתניה. לפעמים, כשקשה להם להגיע למקום חפצם, הם מבצעים את הפיגוע בתחומי הוואדי עצמו, או בסמוך לו. כולנו זוכרים את הפיגועים במחנה 80, בצומת כרכור, בתחנת האוטובוס של אום אל-פחם, בצומת מי עמי, ליד כלא מגידו ופיגועים אחרים. קציר עצמה יצאה בזול, יחסית, עד היום: ב-2002 אירע פיגוע ירי עם פצועים ליד קציר, ובמרץ 2003 היה פיגוע בתוך תחום היישוב, שהסתיים ללא נפגעים.
שיחק פה גם המזל, אך מעבר לכך, למחבלים היה עד היום אינטרס כללי שלא לפגוע בקציר, בגלל שפגיעה כזאת תגרום לתיגבור נוכחות כוחות הביטחון בוואדי דבר שאינו רצוי להם. ויש להם גם עוד סיבה שלא לפגוע בקציר. ההנהגה של קציר המועצה המקומית קציר-חריש היא הנהגה נוחה מאוד, מבחינתם של ערפאת, טיבי ושות'.
אפשר היה לקוות שהמועצה המקומית קציר-חריש תהפוך למועצה לוחמנית, אקטיביסטית וגאה, שמפגינה את נוכחותה בשטח בדגלים, שיירות, מצעדים ופעולות סימבוליות, כדוגמת המועצות היהודיות ביש"ע. אבל תגובתה של המועצה המקומית קציר-חריש למלחמה הזאת, עד היום, היא להכחיש את עצם קיומה. למחרת הפיגוע ליד קציר ב-2002 ראו בטלוויזיה את ראש המועצה מתחבק ומתנשק (על השפתיים, מספרים לי) עם המוח'תאר של ברטעה הכפר שממנו יצא המחבל, ושאליו נמלט. עד לאותו פיגוע עוד המשיך ראש המועצה להתעקש כי עיקר מרצו השלטוני מופנה בכלל לפיתוח התיירות למרות שהתיירים היחידים שמגיעים אלינו מאז אוקטובר 2000 הם כאלה שלובשים חגורות נפץ ונושאים קלאצ'ניקובים. ראש המועצה אינו פופולרי בקרב התושבים וזה בלשון המעטה אך הוא מוקף בגרעין קטן של ותיקים שמחזקים אותו במדיניותו הסהרורית. על השלט בכניסה לקציר כתוב בגדול "חיים בירוק" סיסמת המועצה.
בוואדי נרבטה, בין קציר לברטעה המזרחית, מתקיימת פעילות ענפה וקבועה של כוחות הביטחון, במטרה ללכוד מחבלים המנסים לחדור. אבל לחיילים יש בעיה חמורה: מכשירי הקשר אינם עובדים כראוי, וגם בפלאפונים אין קליטה. הסיבה: המועצה המקומית קציר חריש מסרבת לאפשר לצה"ל ולחברות הסלולר להקים אנטנות בתחומה, מחשש (מופרך, ככל הנראה) שהקרינה תזיק לתושבים. משרד הביטחון מאיים כעת כי יפקיע שטח מהמועצה ויבנה עליו את האנטנות החיוניות (ויכוח דומה היה, כזכור, בין עין שמר למשרד הביטחון בנושא הצבת סוללת טילי החץ שנועדה להגן על כל צפון המדינה מהתקפת טילים).
עד היום אין גידור מלא מסביב לקציר, וחמור מכך אין שומר בכניסה לקציר בשעות היום. מחבל שרוצה להיכנס במכוניתו עד לשער בית הספר (לדוגמה) יכול לעשות זאת באין מפריע ומבלי להתגלות. ילדי בית הספר ממשיכים לנסוע הביתה מדי יום באוטובוסים בבעלות חברה ערבית-ישראלית שכל הנהגים שלה ערבים, ללא ליווי חמוש. ראש המועצה מסרב, מאז תחילת המלחמה, לערוך מפגש פתוח עם התושבים בנושא הביטחון, וניסיונות של תושבים להתארגן ולמחות נגד מדיניותו דוכאו ע"י המועצה.
בקיבוץ מצר, הסמוך לתחומה של המועצה קציר-חריש, חשבו בצורה דומה. גם שם איפשרו למחבל להיכנס ליישוב ולהסתובב בו במכונית. הם אפילו זוכרים את סוג המכונית ואת צבעה. המחבל סייר, בדק, חזר לקיבוץ בערב, רצח בדם קר אם ושני ילדים רכים ועוד שני תושבים, ונמלט שוב במכוניתו. הוא לא נתפס עד עצם היום הזה. אם לשפוט על פי דבריהם בתקשורת, מנהיגי מצר לא כועסים על המחבל. גם ההנהגה של קציר-חריש לא כועסת על מוח'תאר ברטעה. שלום, אהבה, ואיכות הסביבה: זו הסיסמה. איזה יופי.
ככל שגובר הצורך, בצד הערבי, להכניס את ערביי ישראל למלחמה הזאת, גדלה הסכנה לפגיעה בקציר. הם ניסו לפני חודש ונכשלו, אבל המזל לא ישחק לנו לאורך זמן. טבח בקציר עלול לגרום לעזיבת תושבים יהודיים ולהקצנה ברחוב הערבי, אשר תתפשט לשאר חלקי המדינה. ההנהגה הנוכחית של קציר-חריש מסכנת את תושביה ואת המפעל הציוני כולו. היא מסרבת לשתף פעולה עם צה"ל, גם במשימותיו החיוניות ביותר, ומעדיפה להתנשק עם ברטעה. זהו ביזיון. אנחנו צריכים הנהגה אמיצה ולאומית במועצה החשובה מאוד הזאת הנהגה שתפעל ביחד עם המשטרה וצה"ל לחיזוק הריבונות היהודית-ישראלית בוואדי. בתחילת 2004 אמורות להתקיים בחירות למועצות המקומיות. נקווה שמישהו ירים את הדגל שלנו בוואדי ערה.