תוכניות כמו הסכם אוסלו שהוביל למלחמת אוסלו, מפת הדרכים שאינה מובילה לשום מקום, גדר ההפרדה שאינה יכולה לתת ביטחון, ואפילו הצעות שאינן מובילות למדינה פלשתינאית באזורי יש"ע אלא רק לאוטונומיה מוניציפלית לערים שנמסרו לפלשתינאים כל אלה אינן פותרות דבר, מכיוון שהן מובילות למצב בלתי אפשרי: הן מנציחות את "הקו הירוק", וכך יוצרות שני "סוגים" של ארץ ישראל. מצדו האחד של הקו שוכנת ארץ ישראל שבה יהודים וערבים הם אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, אולם לערבים אין אותן זכויות של שלטון עצמי ברמה כזו או אחרת המוצעות לאחיהם מעבר לקו. כאן ניתן לשאול מדוע הקמת כרמיאל, למשל, בלב אזור צפוף אוכלוסייה ערבית היא התיישבות ציונית כשרה, אולם הקמת אריאל בלב אזור כנ"ל היא התיישבות פוליטית פסולה. כמו כן ניתן לשאול, האם לערביי טירה וטייבה יש מאוויים שונים מאלה של ערביי טול כרם וקלקיליה, רק בגלל שבמשך 19 שנים בלבד מחצית האחוז מתולדות עם ישראל - הם היו מנותקים ע"י קו מקרי ומלאכותי. בימים שבהם אפילו ראש ממשלה מן "הימין" מדבר על כיבוש, ראוי להזכיר כי גם הערבים אזרחי ישראל, אלה שחיים ממערב ל"קו הירוק", מצויים תחת כיבוש יהודי שאינם רוצים בו. למעשה כל ארץ ישראל המערבית, ולא רק שטחי יש"ע, מהווה "שטחים הנתונים במחלוקת". ערפאת מדבר כל הזמן, וכדאי להאמין לו, על ארץ פלשתין השלמה, מן הים עד הירדן, ואף מעבר לו. מעבר לקו נמצאת ארץ ישראל "אחרת", שבה יהודים וערבים הם בעלי מעמד בלתי מוגדר, אשר אינו יכול להחזיק מעמד לאורך זמן: יהודים שהם להלכה אזרחי מדינת ישראל, אולם מאוימים על-ידה (ייבוש, הקפאה, ויתורים כואבים ועקירה) ונתונים לחסדי השוטרים/המחבלים של רשות הטרור הפלשתינאית; וערבים אשר נהנים אמנם משלטון עצמי, אבל אין להם אפשרות לבחור ולהיבחר לבית נבחרים ריבוני, לפחות עד להקמת מדינה פלשתינאית בעבר-הירדן. הנצחת "הקו הירוק" היא מרשם למתיחות מתמדת. היהודים מעבר לקו יהיו נתונים להתנכלויות מתמשכות, דבר שיצריך התערבות תכופה של צה"ל כדי להגן עליהם. הערבים בתוך הקו ידרשו, בצדק מבחינתם, אותו מעמד אוטונומי שיש לאחיהם מצדו האחר. לשם כך יפעילו את האמצעים שכבר הוכיחו את עצמם, הטרור והאינתיפאדה, תוך גיוס דעת הקהל של העולם "הנאור", ושל אנשי "שלום עכשיו" ודומיהם, הדוגלים בטרנספר של יהודים מבתיהם בגלל יהדותם. אותם נימוקים לגבי זכויותיהם של ערביי השומרון, למשל, תקפים גם לגבי ערביי הגליל. לפיכך, מן הראוי לחשוב על פתרון נועז, המתבסס על אוטונומיה שאינה קשורה ב"קו ירוק" בלתי אפשרי. הכוונה לאוטונומיה מוניציפלית לכל הערים הערביות בכל ארץ ישראל המערבית, לא רק מעבר ל"קו הירוק". תושביהן יוכלו לנהל את ענייניהם המקומיים, ללא ריבונות וללא רצף טריטוריאלי. הריבונות על כל ארץ ישראל המערבית תהיה של מדינת ישראל, וכל תחומי החיים שאינם מוניציפליים יהיו באחריות ממשלת ישראל. כאשר תתחולל דמוקרטיזציה בארץ ישראל המזרחית, והרוב הפלשתינאי ישלוט ברבת עמון יתאפשר גם מימוש הזכויות האזרחיות של הערבים תושבי ארץ ישראל המערבית באמצעות הזכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט שם. למרות הקשיים הצפויים ביישום אוטונומיה ללא קו ירוק, גלומים בתוכנית יתרונות חשובים. התוכנית מאפשרת קיום מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית בגבולות בני הגנה בכל ארץ ישראל המערבית. אין היא כרוכה בטרנספר של יהודים או של ערבים. כמו כן היא מאפשרת מתן זכויות אזרח לכל ערביי ארץ ישראל המערבית, ללא הסכנה של הקמת מדינה פלשתינאית ממערב לירדן, שהיא התוצאה הבלתי נמנעת של כל התוכניות שהוצעו עד עתה, ומרשם למלחמה מתמדת. במקום לרוץ במרץ לתוך מלכודת ה"פתרונות" מעבר ל"קו הירוק", כדאי לעצור ולשקול גם אפשרויות אחרות, מסוכנות פחות והגיוניות יותר. ד"ר רון בריימן הוא יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.