קראתי את מאמרו של אביעד ויסולי ("חשבון נפש חברתי", 17.09.03, 'ערוץ 7') והתעודדתי. גם אביעד ויסולי וגם חגי סגל, באחד מטוריו האחרונים ב'בשבע', מסכימים כי קמפיין ויקי כנפו וקריסתו הרועמת השפיעו על התודעה הישראלית, אך בכיוון הפוך ממה שרצו מארגנותיו: פתאום התחוור לנו שקיים בישראל לובי גדול וחזק, שמאלי-פמיניסטי, שפועל באמצעים מניפולטיביים כדי לקדם את האג'נדה שלו, כבר הרבה מאוד שנים. פתאום התברר שהלובי הזה ממציא מילים, מושגים וסטטיסטיקות, מייצר גיבורות ונבלים יש מאין, ומלעיט את הציבור הישראלי בפרופגנדה האנטי-גברית והאנטי-משפחתית שלו באמצעות קבוצה גדולה של עיתונאיות מגוייסות המאיישות עמדות בכל כלי התקשורת כמעט (וגם כמה עיתונאים ממין זכר).
גרוע מכך, התעמולה הבלתי פוסקת הזאת משמשת מוזיקת רקע לפעילות חקיקה, לתיקון תקנות, מתן הנחיות ויצירת גופים פמיניסטיים במערכות הפוליטיות והמשפטיות, במשטרה ובצה"ל, אשר משפיעים על חיינו השפעה קשה ויומיומית.
בימים אלה ממש אנו רואים כיצד הלובי הכוחני והמפונק הזה מגיב לנפילת קמפיין כנפו הכישלון הראשון שחווה מימיו בניסיון שקוף לנקום בגברים ע"י חקיקה דרקונית. בשבוע שעבר בישרה לנו מרב דוד כתבת פמיניסטית של 'מעריב' שהיתה אחת המשתתפות הנלהבות בחגיגת ויקי כנפו על 'יוזמת חקיקה חדשה' בכנסת: חוק חדש אמור לאפשר לביטוח הלאומי לקחת את רישיון הנהיגה מאזרח שאינו עומד בתשלומי המזונות שלו, כאילו לא היה די באיומי ההוצאה לפועל והמאסר המרחפים ממילא מעל ראשו של אדם המפגר בתשלומי מזונות.
חשוב להסביר כאן משהו: לפני שלושים שנה גירושין היו עניין נדיר יחסית, וכאשר זוג התגרש, הדבר היה לעתים קרובות ביוזמת הבעל, שרצה להחליף את אשתו במאהבת צעירה יותר. נשים היו אז חלשות יחסית, היה להן קשה לשרוד ללא גבר, והחברה ראתה בעין לא יפה גידול ילדים ללא אב. המציאות הזו השתנתה. גירושין הפכו לעניין שבאופנה, ורוב מכריע של מקרי הגירושין נעשים ביוזמת האשה. תסריט 'המאהבת הצעירה' הפך נדיר יחסית. תסריט 'האשה שהחליטה לזרוק את בעלה ולחיות מהמזונות' הפך להיות דומיננטי.
החוק הישראלי בנושא גירושין מתעלם מהשינויים האלה: הוא מטיל על הבעל את חובת תשלום המזונות וכמעט תמיד מעניק לאשה את המשמורת על הילדים. יש סכום מינימום למזונות (1,200 ש"ח לילד), ובית המשפט נמנע בדרך כלל מלרדת מתחת לסכום הזה, גם אם הוכח כי הבעל אינו מסוגל לעמוד בתשלום, וגם אם האשה חיה עם גבר אחר ו/או מרוויחה יותר מבעלה לשעבר. כלומר: גם אם הבעל מרוויח רק 3,000 ש"ח והאשה מרוויחה 5,000 הוא יחוייב לשלם לה 2,400 ש"ח ולהשתתף בהוצאות הדיור שלה. הכסף שהבעל משלם עובר לחשבונה של האשה, ואיש אינו בודק אם הוא אכן הולך לטובת הילדים או לא.
שטיפת המוח הפמיניסטית בתקשורת ובתוך מערכות המשטרה והמשפט מתחילה בסדנאות והכשרות 'חינוך מחדש' שעורכות נעמ"ת וויצ"ו לשוטרים ושופטים ומגיעה עד לאיומים ופגיעה במי שאינם מיישרים קו עם דרישותיהן. החדירה הזו למוסדות החוק והמשפט יצרה מצב שבו כמעט לכל אשה בישראל יש היום, דה פקטו, סמכות לעצור את בעלה ולעקל את רכושו. גם אם נשים מעטות יחסית עושות שימוש מלא בכוח הזה, זהו עיוות קשה המטיל צל על חיי כולנו. להזכירכם: מרבית האבות הנרדפים הללו לא חטאו ולא ביצעו שום עבירה. הם אפילו לא יזמו את הגירושין. ובכל זאת, בן רגע הם הפכו מאזרחים טובים עם בית ומשפחה לעבדי-מזונות מושפלים וחסרי כל, הזקוקים לרחמי בית המשפט כדי לזכות ב'שעות ביקור' של ילדיהם, בשרם ודמם.
זו, אם כן, דמותו של 'סרבן המזונות' המצוי. זהו האדם שהחוק המוצע אמור לפגוע בו. כאילו לא די במצוקת האיוב של האיש הזה, כאילו חייו אינם גיהנום גם ככה, באות עתה הפמיניסטיות ומבקשות להוסיף גם את החרדה מפני נטילת רישיון הנהיגה שלו. למה? כי קמפיין ויקי כנפו נכשל. אל תטעו אין שום סיבה אחרת ליוזמה הזאת.
אבל אמרתי שאני מעודד, וזה נכון. אם מעצבי דעת קהל כמו חגי סגל ואביעד ויסולי כותבים על ערכי משפחה כעל נושא ציבורי, סימן שהוא הופך להיות 'אישו', לפחות עבור הציבור שקורא את 'ערוץ 7' ו'בשבע'. נדמה לי שהעת בשלה להקמתו של לובי למען ערכי המשפחה בישראל. סביר שהלובי הזה יוקם סביב גרעין של חברי כנסת מהסיעות הדתיות והימניות יותר, ומשם יתקדם אל יתר הסיעות (ממש כפי שהלובי הפמיניסטי מונהג ע"י חברות כנסת מהשמאל). אלה כמה מהשינויים שהלובי הזה יצטרך לחולל:
הלובי הפרו-משפחתי יצטרך לעשות הרבה מאוד עבודה, ואי אפשר להגזים בחשיבותה. לאיחוד המשפחה היהודית-ישראלית, לשיקום דמות הגבר ולחיזוק מעמד הבעל והאב יהיו השלכות מהפכניות על כל תחומי חיינו, כולל הכלכלה והביטחון.
היכן חברי הכנסת האמיצים שייקחו על עצמם להקים את הלובי המבורך הזה?
גיל רונן מתגורר ביישוב חריש, בכניסה לוואדי ערה, ועוסק באנימציות ובניית אתרים. בשנת 1987 הקים את ארגון 'אור אדום' נגד אלימות שוטרים, שפעילותו תרמה להקמת מח"ש המחלקה לחקירות שוטרים.
גרוע מכך, התעמולה הבלתי פוסקת הזאת משמשת מוזיקת רקע לפעילות חקיקה, לתיקון תקנות, מתן הנחיות ויצירת גופים פמיניסטיים במערכות הפוליטיות והמשפטיות, במשטרה ובצה"ל, אשר משפיעים על חיינו השפעה קשה ויומיומית.
בימים אלה ממש אנו רואים כיצד הלובי הכוחני והמפונק הזה מגיב לנפילת קמפיין כנפו הכישלון הראשון שחווה מימיו בניסיון שקוף לנקום בגברים ע"י חקיקה דרקונית. בשבוע שעבר בישרה לנו מרב דוד כתבת פמיניסטית של 'מעריב' שהיתה אחת המשתתפות הנלהבות בחגיגת ויקי כנפו על 'יוזמת חקיקה חדשה' בכנסת: חוק חדש אמור לאפשר לביטוח הלאומי לקחת את רישיון הנהיגה מאזרח שאינו עומד בתשלומי המזונות שלו, כאילו לא היה די באיומי ההוצאה לפועל והמאסר המרחפים ממילא מעל ראשו של אדם המפגר בתשלומי מזונות.
חשוב להסביר כאן משהו: לפני שלושים שנה גירושין היו עניין נדיר יחסית, וכאשר זוג התגרש, הדבר היה לעתים קרובות ביוזמת הבעל, שרצה להחליף את אשתו במאהבת צעירה יותר. נשים היו אז חלשות יחסית, היה להן קשה לשרוד ללא גבר, והחברה ראתה בעין לא יפה גידול ילדים ללא אב. המציאות הזו השתנתה. גירושין הפכו לעניין שבאופנה, ורוב מכריע של מקרי הגירושין נעשים ביוזמת האשה. תסריט 'המאהבת הצעירה' הפך נדיר יחסית. תסריט 'האשה שהחליטה לזרוק את בעלה ולחיות מהמזונות' הפך להיות דומיננטי.
החוק הישראלי בנושא גירושין מתעלם מהשינויים האלה: הוא מטיל על הבעל את חובת תשלום המזונות וכמעט תמיד מעניק לאשה את המשמורת על הילדים. יש סכום מינימום למזונות (1,200 ש"ח לילד), ובית המשפט נמנע בדרך כלל מלרדת מתחת לסכום הזה, גם אם הוכח כי הבעל אינו מסוגל לעמוד בתשלום, וגם אם האשה חיה עם גבר אחר ו/או מרוויחה יותר מבעלה לשעבר. כלומר: גם אם הבעל מרוויח רק 3,000 ש"ח והאשה מרוויחה 5,000 הוא יחוייב לשלם לה 2,400 ש"ח ולהשתתף בהוצאות הדיור שלה. הכסף שהבעל משלם עובר לחשבונה של האשה, ואיש אינו בודק אם הוא אכן הולך לטובת הילדים או לא.
שטיפת המוח הפמיניסטית בתקשורת ובתוך מערכות המשטרה והמשפט מתחילה בסדנאות והכשרות 'חינוך מחדש' שעורכות נעמ"ת וויצ"ו לשוטרים ושופטים ומגיעה עד לאיומים ופגיעה במי שאינם מיישרים קו עם דרישותיהן. החדירה הזו למוסדות החוק והמשפט יצרה מצב שבו כמעט לכל אשה בישראל יש היום, דה פקטו, סמכות לעצור את בעלה ולעקל את רכושו. גם אם נשים מעטות יחסית עושות שימוש מלא בכוח הזה, זהו עיוות קשה המטיל צל על חיי כולנו. להזכירכם: מרבית האבות הנרדפים הללו לא חטאו ולא ביצעו שום עבירה. הם אפילו לא יזמו את הגירושין. ובכל זאת, בן רגע הם הפכו מאזרחים טובים עם בית ומשפחה לעבדי-מזונות מושפלים וחסרי כל, הזקוקים לרחמי בית המשפט כדי לזכות ב'שעות ביקור' של ילדיהם, בשרם ודמם.
זו, אם כן, דמותו של 'סרבן המזונות' המצוי. זהו האדם שהחוק המוצע אמור לפגוע בו. כאילו לא די במצוקת האיוב של האיש הזה, כאילו חייו אינם גיהנום גם ככה, באות עתה הפמיניסטיות ומבקשות להוסיף גם את החרדה מפני נטילת רישיון הנהיגה שלו. למה? כי קמפיין ויקי כנפו נכשל. אל תטעו אין שום סיבה אחרת ליוזמה הזאת.
אבל אמרתי שאני מעודד, וזה נכון. אם מעצבי דעת קהל כמו חגי סגל ואביעד ויסולי כותבים על ערכי משפחה כעל נושא ציבורי, סימן שהוא הופך להיות 'אישו', לפחות עבור הציבור שקורא את 'ערוץ 7' ו'בשבע'. נדמה לי שהעת בשלה להקמתו של לובי למען ערכי המשפחה בישראל. סביר שהלובי הזה יוקם סביב גרעין של חברי כנסת מהסיעות הדתיות והימניות יותר, ומשם יתקדם אל יתר הסיעות (ממש כפי שהלובי הפמיניסטי מונהג ע"י חברות כנסת מהשמאל). אלה כמה מהשינויים שהלובי הזה יצטרך לחולל:
- להוציא את הגופים הפמיניסטיים מעמדות ההשפעה שלהם בתוך מערכות המשפט והמשטרה. אסור שלגופים מגזריים, פוליטיים ואינטרסנטיים תהיה דריסת רגל במערכות החוק והצדק. שופטת, פרקליטה או שוטרת שאינה מבחינה בין שיקולים מקצועיים לבין אידיאולוגיה אנטי-גברית צריכה לדעת שהיא תקבל טיפול דומה לזה שקיבלה הגברת גלאט-ברקוביץ'.
- חברי הלובי יצטרכו לחנך את יתר חברי הכנסת ואת הציבור כולו לגבי המניפולציות שעושים ארגוני הנשים והעתונאיות הפמיניסטיות בנושא בעיית האלימות במשפחה בעייה מינורית יחסית במדינת ישראל. הפמיניסטיות מנפחות בכוונה את מימדי התופעה ומייחסות אותה רק לגברים, מתוך מטרה ליצור דה-לגיטימציה ודה-הומניזציה של דמות הגבר.
- לבלום כל נסיון נוסף לחקיקה פמיניסטית אנטי-גברית ואנטי-משפחתית (כמו היוזמה בעניין רשיונות הנהיגה). לבטל את החוקים והתקנות שנטלו מגברים את זכויותיהם הבסיסיות ביותר ב-15 השנים האחרונות, כולל ההנחיה המשטרתית הלא חוקית לעצור או להרחיק מביתו כל גבר שאשתו או חברתו מתלוננת נגדו על אלימות (מספר הגברים שנעצרים בגין חשד לאלימות במשפחה גדול היום כמעט פי 5 מכפי שהיה ב-1995. פי חמישה!). מעצר צריך להתבצע רק כשיש לכך הצדקה ברורה, ויש להחמיר גם עם נשים אלימות, וכאלה המגישות תלונות כזב.
- לבטל כליל את ההטבות החריגות שמקבלות נשים גרושות ורווקות מהביטוח הלאומי.
- לערוך רפורמה מקיפה בחוק בית המשפט לענייני משפחה ובכל החוקים הנוגעים לגירושין במדינת ישראל, באופן כזה שהגירושין יחדלו להיות אופציה קורצת וקלה עבור אחד מהצדדים. יש לבטל סופית את 'חזקת הגיל הרך' ונגזרותיה: משמורת על הילדים צריכה להיקבע לפי התאמת ההורה ולא לפי המין שלו. צריך לקחת בחשבון מי יזם את הפרידה ובאשמת מי התפרקו הנישואין כאשר באים לפסוק בשאלות חלוקת רכוש, משמורת ומזונות (לעבור לגירושי "אשמה" במקום גירושי "חוסר אשמה"). מודל ברירת המחדל בגירושין צריך להיות מודל ההורות המשותפת הנהוג בקיבוצים: הילדים מחלקים את זמנם שווה בשווה בין ההורים וההורים ממשיכים לגור קרוב יחסית זה לזה.
- להפסיק להזרים משאבים לניסויים פמיניסטיים בצה"ל, הפוגעים במוראל החיילים הקרביים ובמוכנותם לקרב ולהפסיק בכך את החגיגה התקשורתית סביב קומץ הנשים המואילות בטובן להתנדב לשירות קרבי.
- למחות בפני עורכי העתונים ומנהלי ערוצי התקשורת נגד פעילותן המגוייסת והלא-מקצועית של עתונאיות ושדרניות פמיניסטיות ולדרוש כי ישנו את דרכיהן או יורחקו מתפקידיהן. דוגמה אחת מיני רבות: כאשר הורשעה תושבת יבנה בשם מזל אוחנה ברצח בעלה יחיאל ונידונה למאסר עולם, כותרת המשנה לידיעה ב-Ynet בכתה כי מדובר ב'עונש חריג בחומרתו למקרים של אלימות במשפחה' (!).
- להפסיק כליל את מימון הפקולטות ללימודי נשים באוניברסיטאות, שכל מטרתן יצירת תעמולה פמיניסטית ומתן לגיטימציה כאילו-מדעית לתדמית האשה-קורבן. לחילופין, לדרוש כי הפקולטות יחקרו גם את מצוקתם הקשה של הגברים בימינו ואת המשבר במוסד הנישואין, מתוך גישה פרו-משפחתית.
- לחנך את הילדים שלנו ואת בני הנוער כי נישואין הם ערך מקודש וכי אין להפר את שבועת הנישואין, גם בנישואין של אנשים לא-דתיים. להסביר שקשר נישואין הוא קשר נפשי טבעי ועמוק מאין כמותו, קשר שבו בני זוג הופכים ל'בשר אחד', ולהמחיש את הקשיים והסבל שבגירושין.
- לתת הטבות דווקא לזוגות המצליחים להתגבר על קשיים ולהתמיד בנישואיהם, מתוך מגמה לצמצם את מימדי הגירושין לרמה שהם היו בה לפני עידן הפמיניזם. אם כבר לתת הנחה בארנונה בואו ניתן אותה לזוגות שמחזיקים יחד 20 שנה, במקום לאמהות גרושות.
הלובי הפרו-משפחתי יצטרך לעשות הרבה מאוד עבודה, ואי אפשר להגזים בחשיבותה. לאיחוד המשפחה היהודית-ישראלית, לשיקום דמות הגבר ולחיזוק מעמד הבעל והאב יהיו השלכות מהפכניות על כל תחומי חיינו, כולל הכלכלה והביטחון.
היכן חברי הכנסת האמיצים שייקחו על עצמם להקים את הלובי המבורך הזה?
גיל רונן מתגורר ביישוב חריש, בכניסה לוואדי ערה, ועוסק באנימציות ובניית אתרים. בשנת 1987 הקים את ארגון 'אור אדום' נגד אלימות שוטרים, שפעילותו תרמה להקמת מח"ש המחלקה לחקירות שוטרים.