מערכת המשפט במדינת ישראל מצויה בשבועות האחרונים בתהליך מתקדם של שקיעה והתפוררות, תוך שהיא גוררת את החברה בישראל למשטר עריצות והטיית דין המעוררים רגשות זעם ומחאה נגד "שלטון חוק" כביכול - שם כיסוי לתרבות דיכוי הרומסת ברגל גסה את ערכי-היסוד של הדמוקרטיה ומתעלמת מריבונות העם ומהכנסת, נציגתו הבלעדית והיחידה.

מערכת המשפט שהושחתה בשנים ארוכות של שלטון מיעוט אליטיסטי, "נאור" בעיני רוחו, מפרשת על פי נטיית ליבה הפוליטית את החוק, ומתעללת בנכסי התרבות ובאמונות של אומה שלימה. מערכת החוק, שהייתה בעבר סמל מאחד ומבצר-עוז לאמונה בצדקת המשפט הישראלי, נפלה מאיגרא רמה של יושר וניקיון כפים, אל בירא עמיקתא של עיוות דין, הטיית משפט, והפיכת העקרונות הבסיסיים של הצדק והמשפט לפארסה פוליטית. וכגסות ליבם של פרקליטי המערכת ושופטיה, כן רבה התעלמותם מהביקורת הגוברת והולכת נגדם בחברה הישראלית.

דומה ששום דבר לא עוצר את המערכת הזו מעיוות הדין ומדרכה הרעה בהטיית משפט, בעיוות סדרי המינהל התקין, ובהתעלמות מכוונת מריבונותה של המדינה, מהגנת נכסיה הקרקעיים, ומשמירה על חיי תושביה וקיום צביונה הרוחני, הדתי והלאומי נגד שאיפותיו של מיעוט פוסט-ציוני ואנטי-יהודי המסתייע בעמים זרים כדי להטיל את מרותו על דעת הרוב. והשחיתות שפושה בפרקליטות המדינה, ובמוסדות המשפט איננה נעצרת, אלא מגיעה עד לבית המשפט העליון, כשמעגל סגור של מינויים פוליטיים מנציח דעה אחת ויחידה בבית המשפט העליון.

מאהרון ברק ועד אהרון ברק, לא קם כברק אדם שכה היטה את חוקי הכנסת, שיעבד אותם לגחמותיו הפוליטיות, ועמם רמס כל עקרון, מוסכמה ונכס לאומי שנצברו בדם וביזע במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. דרכם של קודמיו בתפקיד הייתה לנהוג במשפט החוקתי בישראל דרך-ארץ של זהירות, כמי שמהלכים בקודש הקודשים של אומה הנאבקת על קיומה והמחפשת את שביל הזהב בין "הפוליטיקלי-קורקט" הפוסט מודרניסטי, לצדקתו של עם שקם להקים מולדת בסביבה עוינת ושונאת.

דרכם של נשיאי בית המשפט העליון הקודמים הייתה להלך בזהירות מרובה, במתינות ובשיקול דעת, וכך נוהגים שופטים חוקתיים במדינות ובעמים, שבהם כובד משקלה של ההיסטוריה, ההווה והעתיד, איננו מעיק על צווארם כמו בישראל - מדינה רב-לאומית, ושסועת ניגודים. קודמיו של ברק הבינו שיש לנהוג במשפט החברתי והחוקתי של ישראל משנה זהירות, כדי שלא למוטט את הבניין כולו על יושביו. ברק נהג ההפך ממצוות שיקול הדעת. ממרומי כיסאו היה כבודו, השופט אהרון ברק, מנפץ מוסכמות, פוצע לבבות, מחריב ועוקר תשתיות, שהן ציפור הנפש של היהדות ומסורתה, ושל נכסי צאן הברזל של הציונות, ממשיכת דרכה, זו המיישבת את פזורות העם היהודי בארץ ישראל.

ברק היה נציגה של שכבה הרואה עצמה נאורה, משכילה, ליברלית; אליטה ששמה לעצמה מטרה "לתקן את העוול", כביכול, שנעשה לערביי ארץ ישראל במהלך שנות ההתיישבות הציונית בכלל ובמלחמת תש"ח בפרט. השופט ברק חדר ברגל גסה לכל חלל ריק שהותירה אחריה הכנסת, ריבון העם, וממשיכי דרכו בפרקליטות המדינה הפכו את החוק והמשפט לנבלה הנעשית ברשות התורה.

דומה שאין כמעשיהם של אנשי ציבור, הנמנים עם חותמי המסמך הקרוי "הסכם ג'נבה", כדי לשמש לקמוס למידת הטיית הדין ולסימביוזה ההרסנית המתקיימת בין הפרקליטות לבין שופטי בית המשפט העליון. משנתבררה בציבור חומרת המעשים של אנשי ציבור אלה, חוצפתם ועזות מצחם, לא נותרה אלא מסקנה אחת ויחידה למעשיהם: הפרשנות לסעיף 97 לחוק העונשין, תשל"ז 1977 סעיף ב' "בגידה".

כותב הדברים פנה ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיורה לחקור את החשדות נגד החשודים בעבירה. זאת, בהסתמך על סעיף 262 לחוק, המחייב כל אדם שיודע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע, לנקוט בכל האמצעים הסבירים למנוע עשייתו או את השלמתו, שהרי יש לעשות הכל כדי למנוע מהאנשים הללו לבצע את זממם. יש להזכיר כי עמד לפני היועץ המשפטי לממשלה פסק הדין של המדינה נגד הר-שפי שנדונה על אי מניעת פשע נגד ראש הממשלה רבין המנוח. עבירה פעוטה ביחס לעבירה המוגדרת בסעיף 97 שדינה, מיתה או מאסר עולם: סעיף א' – מי שעשה בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה, וסעיף ב' מי שעשה, בכוונה מעשה ששטח כל שהוא יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ.

ותשובת פרקליטות המדינה, הייתה שקר ואחיזת עיניים כמפורט בתשובת היועץ המשפטי: "פנייתך הועברה להתייחסות הגורמים הרלבנטיים, ולכשיסתיים הטיפול בפנייתך תענה". אלא שיושרה ואמון אינם נחלתה הציבורית של פרקליטות המדינה, ומשנודע בציבור, שבוע בדיוק לאחר פנייתי שחבר הכנסת יהלום פנה אף הוא במכתב לפרקליטות בדרישה דומה, תשובת הכחש של רובינשטיין באמצעות דוברו, יעקב גלנטי, הייתה: "הגם שהסכם ג'נבה מעורר שאלות נוקבות בתחום הציבורי ובתחום הממשל התקין, הרי שעל פני הדברים, השדה הפלילי, איננו השדה המתאים להתמודדות עם אותן סוגיות". סוף ציטוט. כלומר לאזרח מהשורה זורים חול בעיניים ולחבר כנסת עונים תשובה שהחוק והמשפט הישראלי נרמסים בה לעיני כל. אפילו מראית עין של צדק וקיום דיני ראיות אינן מתקיימות בה.

דומה הדבר להנהלת בנק היורדת לנכסיו של לווה שאיננו עומד בהחזרי הלוואה קטנה שנטל, ומעניקה לקונצרן שבעליו בזבזו מאות מיליונים מהונו עד לפשיטת רגל, הלוואת ענק כדי לשקמו מחדש.

וכאן נשאלת השאלה המשפטית: היכן מתקיים העיקרון של השוויון לפני החוק כשקצינים בכירים, שר משפטים לשעבר, סופרים, אנשי משטרה עושים באדמות המדינה כבתוך שלהם, מוסרים את קודשי האומה – הר הבית ושרידי בית המקדש לאויבי האומה הפלשתינים?! היכן הדין כשקבוצת חותמי ז'נבה, מתחזה לממשלת ישראל ומשיגה גבול של ממשלה חוקית?

ולבסוף, בג"ץ הדוחה על הסף עתירות מבוססות ומנומקות משפטית של עורכי הדין יוסי כספי ונפתלי וירצברגר בטענת שווא שאיננו מתערב בשיקוליו של היועץ המשפטי? אוי לה לאומה ששופטיה הם שופטי עוול, מטים דין ומשפט; ואוי לה לארץ שבה לית דין ולית דיין.