בפרשה הקודמת לימד הקב"ה את יצחק כי עשו לא יהיה חלק מהמשפחה. המאמצים של יצחק לקרב את עשו ולהעניק לו ברכה מסתיימים "בגניבת" הברכה על ידי יעקב. "ויחרד יצחק חרדה גדולה" היא החרדה על כך שעשו לא יהיה חלק ממהלך החיים של עם ישראל.

בפרשה שלנו יעקב הוא העובר סדרת חינוך ביחסו לעשו. בתחילה יעקב מרגיש כי עשו הוא "אחיו". יעקב חשב שעובדה זו מבשרת קשר של אחווה ושיתוף תרבותי וערכי.

לאט לאט לומד יעקב כי אין הדבר נכון. השינוי ביעקב חל לאחר המפגש עם המלאך. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר". לא מבואר מדוע נאבק האיש עמו כי זהו מאבק לשם מאבק. יעקב לומד כי המאבק עם עשו הוא שורשי ומהותי, ואינו קשור לגורמים חיצוניים כאלה ואחרים.

יש לנו שאיפות רוחניות גדולות המקיפות את כל חיינו. תפקידו של ישראל לחיות חיים שלמים בקדושה. לא רק בשעות ובאירועים מסוימים, כי אם בכל רגע ובכל מקום - בשעת התפילה ובשעת האכילה, בבית המדרש ובמקום השוק.

לעומתו, עשו מוכן לנהוג מידי פעם ביושר וקדושה. למשל, הוא נוהג כבוד באביו, אבל עד גבול מסוים. "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי". לעשו אין כל בעיה "לחסל" את אחיו. ויעקב הוא ההפך הגמור ממנו. בכל מעשה ומעשה ובכל רגע ורגע עומד מול עיניו המוסר האלקי. הוא אפילו אינו יכול לסבול מחשבה שיגנבו משהו מלבן הגנב ואפילו לא את תרפיו.

תחילה נראה כי יעקב יעשה הכל כדי לרצות את עשו ולפייסו, אך בפועל ככל שמתקדם המפגש הוא מגלה יחס קר מאד לעשו. אפילו בקשת עשו להכיר את משפחת יעקב נתקלת בסירוב נמרץ ונימוסי. גם ההצעה ש"נסעה ואלכה לנגדך" נענית בסירוב: "הילדים רכים והצאן והבקר עלות עלי". מיד לאחר דחייה זו נאמר: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית. "יעקב בונה את ביתו דווקא אחרי הפרידה מעשו. ומיד לאחר מכן נאמר: "ויבא יעקב שלם".

עם ישראל אינו יכול לשתף אומות אחרות בחייו. לכל אומה יש תכונת החיים שלה והיעדים אשר הטילה עליה ההשגחה העליונה. תכונת ישראל , "ישר-אל" היא כל כך מיוחדת וייחודית שחיי שיתוף יהרסו ויעכבו את מימוש חייו העצמיים של יעקב.

ודאי יש לנו מה ללמוד מאומות אחרות. לא כל החכמה, לא כל היופי ולא כל הצדק נמצא רק בישראל. חכמים אמרו: "חכמה בגויים תאמין". וכן "יפיפותו של יפת ישכון באהלי שם". כן אנו יכולים ללמוד ממשה רבנו, שלמד מחותנו כיצד לנהל את המערכת המשפטית בישראל, שיש מה ללמוד מגויים.
אין הכוונה בהוראת "עם לבדד ישכון" כי אסור לנו לשמור על קשרים עם האומות או שאסור לנו ללמוד מהם. ההרחקה המוחלטת היא משני דברים: האחד, מחיים משותפים והשני, משיתוף בערכי היסוד של עמנו. " תורה בגויים אל תאמין".

לא במקרה פרשתנו מסיימת בפסוקים רבים העוסקים בהשתלשלות הדורות של עשו. אנו חלק מהעולם והם חלק מאתנו. אלא שלשם כך אין צורך שנחיה בשותפות ונספוג לתוכנו מערכי חייהם ומהאמונות שלהם.

כך כותב הרב קוק: "פנימיות החיים, שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כוח זר בעולם, וכל שלטון בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע, 'מקרב אחיך - ממובחר שבאחיך'. לחיצוניות החיים מזדמן (-יש פעמים} שצריך השלמה דווקא מבחוץ, 'יפיפותו של יפת באהלי שם' ... ומשפע פנימיות החיים כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת. 'ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר".

גם כדי לממש את המטרה של "להיות אור לגויים", ולקיים את הפסוק : "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", אין צורך להתפזר בין האומות וגם לא צריך להכניס לתוך עולמנו אנשים מבחוץ.

עלינו לחיות את חיינו המיוחדים בארצנו מתוך נאמנות למוסר המיוחד שלנו ועל ידי כך נאיר לעולם כולו.

נדליק את הנרות סמוך לפתח בתינו ומשם נאיר החוצה לכלל העולם.



המאמר מופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .