מדוע התנפלו על נתניהו בזעקות שבר צדקניות כשהזהיר שערביי ישראל עלולים להפוך לסכנה דמוגרפית, ולא אמרו מילה על אבי דיכטר שהזהיר באותו מקום, שערביי ישראל עלולים להפוך לסכנה ביטחונית? למה מותר והגון לומר שערביי שכם הם בעיה דמוגרפית, אבל לומר את זה על ערביי אום אל פאחם הוא דבר נתעב וגזעני?
יש לזה שתי תשובות, אחת פוליטית משעממת, ואחת רעיונית ושווה ויכוח. ההבחנה הפוליטית היא פשוטה וירודה: לאיגוד הצדקנים וללשכת המוסר הישראלית, יש היום קנה מידה מוסרי אחד ויחיד. כל דבר שמוביל למסקנה הפוליטית הרצויה , כלומר שיש לסגת מהשטחים מייד הוא מוסרי, ולהיפך.
שמעון פרס יכול לומר בהעוויה של תיעוב וגועל "מי צריך את עזה", ואם המסקנה היא לברוח משם, הגועל נפש הוא כשר. ליצחק רבין מותר היה לומר "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כלומר אדרבה, שיהרגו אחד את השני, זה בדיוק מה שנחוץ לנו. ואפילו על זה הייתה חותמת הכשר של בד"ץ השמאל, כי המסקנה הייתה נסיגה. לאדם הגון מותר להזהיר שאם לא ניסוג מיהודה ושומרון, ערביי ישראל יהפכו לסכנה. אבל אוי ואבוי לגזען המגונה שיזהיר מפני איזושהי סכנה ערבית פנימית בלי הקישור המיידי לנסיגה מהשטחים. מה זאת אומרת סכנה ערבית? הרי כולנו אזרחים.
צבע הדרכון
ההבחנה הרעיונית יותר מעניינת. היא אומרת שיש רק הבדל אחד בין סוגים שונים של בני אדם, שמותר להבחין בו ולדבר עליו: ההבדל בין אזרח של מדינה זו לבין אזרח של מדינה אחרת. כל הבדל אחר בין בני אדם הוא גזענות, ויש להתייחס אליו כאילו איננו קיים. לכן מותר לדבר על יהודים וערבים, ומותר להודות שיש בעיה, ושזה לא בדיוק נכון שכולנו אותו דבר כאילו כלום. מותר אפילו לומר שאנחנו חרדים מהעובדה שיש הרבה מאוד ערבים, ושאין שום טעם במדינה הזו אם היא לא בעיקר של יהודים. אבל כל זה מותר בתנאי שהערבים שבהם מדובר, גרים בעזה או ביהודה ושומרון. אם כבר יש להם תעודת זהות ישראלית, לא ייתכן שהם מהווים בעיה כלשהי.
על התפיסה האזרחית הזאת אפשר להקשות גם מהיסוד המוסרי שלה: מדוע אפליה על רקע צבע הדרכון היא יותר מוסרית מאשר אפליה על רקע צבע העור?
למה מותר למדינה עשירה (למשל ארצות הברית) לסגור את שערי השפע בפני אזרחיה של מדינה ענייה (למשל מקסיקו), לגרש, להשפיל, ואפילו לפתוח באש על מהגרים לא חוקיים שמנסים להסתנן אליה, בעוד שאזרחיה שלה מוגנים על ידי כל כללי זכויות האדם, כבוד האדם, וחירותו. מדוע לאדם שנולד אמריקני יש זכויות יתר? השאלה החתרנית והצודקת הזו, תסעיר ותבעיר את העולם בהמשך המאה העשרים ואחת, אבל לנו יש ויכוח גם בלעדיה. כי אצלנו התפיסה הצדקנית האזרחית לא מתקוטטת רק עם המוסר, אלא עם המציאות, עם העובדות הכי חמות.
מדינת ישראל לא הוקמה למען אזרחיה, אלא למען העם היהודי. הרוב המכריע של אזרחיה העתידיים לא היו פה כשהיא קמה, אבל ישראל איננה מדינת מהגרים אלא מדינת עם. בניגוד למדינות מהגרים, מדינת ישראל לא יצרה עם חדש, וגם לא הייתה יכולה ליצור, כי העם קדם למדינה, והיא הוקמה למענו.
מדינת ישראל איננה אלא קליפה, בגד שנגזר ונתפר לפי מידותיו של העם היהודי. הוא היצור החי והמשמעותי, ולא היא. היא משרתת. הוא יכול להתקיים בלעדיה, היא לא תחיה רגע בלעדיו. יכול להיות שאין עוד דבר כזה בעולם, ייתכן שזה לא מתאים להשקפת העולם האזרחית הליברלית, אבל אלה אינן השקפות אלא עובדות אובייקטיביות.
העולם והמודל
גם הערבים החיים איתנו אינם "אזרחים לא יהודים", הם ערבים. יש להם זהות לאומית, קיימת אומה ערבית, וגם אם אין לה שום מקום בדף המשבצות של מדינות ואזרחיהן, קיומה הוא עובדה אובייקטיבית רבת כוח. שייכותם של ערביי ישראל לאומה הערבית, היא עובדה יותר מוצקה ויותר קבועה מאשר אזרחותם הישראלית. אלה עובדות, והן יותר חזקות מהשקפות. וצריך להוסיף עוד עובדה שלא ניתנת לטאטוא מתחת לשטיח.
בין האומה הערבית לבין העם היהודי יש קונפליקט עמוק. האומה הערבית ככלל, מאמינה בכל הכנות שהעם היהודי הוא גורם זר שפלש לאזור שלה שלא כדין, ושאילו היה ניתן לבטל את העוול ההיסטורי הזה, ולסלק אותו מכאן, לא היה דבר צודק יותר ומוסרי יותר מזה.
זה מה שיש, אלה העובדות, ועם זה אנחנו צריכים לחיות ולקיים מדינה דמוקרטית ושוויונית ככל האפשר. אני לא מציע לדבר על הבעיה כל יום, זה לא יועיל. אבל אני חושב שלא נכון גם לגזור עליה שתיקה מוחלטת, ולהתנהג כאילו מודל המשבצות של מדינות ואזרחים הוא העולם האמיתי.
יש לזה שתי תשובות, אחת פוליטית משעממת, ואחת רעיונית ושווה ויכוח. ההבחנה הפוליטית היא פשוטה וירודה: לאיגוד הצדקנים וללשכת המוסר הישראלית, יש היום קנה מידה מוסרי אחד ויחיד. כל דבר שמוביל למסקנה הפוליטית הרצויה , כלומר שיש לסגת מהשטחים מייד הוא מוסרי, ולהיפך.
שמעון פרס יכול לומר בהעוויה של תיעוב וגועל "מי צריך את עזה", ואם המסקנה היא לברוח משם, הגועל נפש הוא כשר. ליצחק רבין מותר היה לומר "בלי בג"ץ ובלי בצלם", כלומר אדרבה, שיהרגו אחד את השני, זה בדיוק מה שנחוץ לנו. ואפילו על זה הייתה חותמת הכשר של בד"ץ השמאל, כי המסקנה הייתה נסיגה. לאדם הגון מותר להזהיר שאם לא ניסוג מיהודה ושומרון, ערביי ישראל יהפכו לסכנה. אבל אוי ואבוי לגזען המגונה שיזהיר מפני איזושהי סכנה ערבית פנימית בלי הקישור המיידי לנסיגה מהשטחים. מה זאת אומרת סכנה ערבית? הרי כולנו אזרחים.
צבע הדרכון
ההבחנה הרעיונית יותר מעניינת. היא אומרת שיש רק הבדל אחד בין סוגים שונים של בני אדם, שמותר להבחין בו ולדבר עליו: ההבדל בין אזרח של מדינה זו לבין אזרח של מדינה אחרת. כל הבדל אחר בין בני אדם הוא גזענות, ויש להתייחס אליו כאילו איננו קיים. לכן מותר לדבר על יהודים וערבים, ומותר להודות שיש בעיה, ושזה לא בדיוק נכון שכולנו אותו דבר כאילו כלום. מותר אפילו לומר שאנחנו חרדים מהעובדה שיש הרבה מאוד ערבים, ושאין שום טעם במדינה הזו אם היא לא בעיקר של יהודים. אבל כל זה מותר בתנאי שהערבים שבהם מדובר, גרים בעזה או ביהודה ושומרון. אם כבר יש להם תעודת זהות ישראלית, לא ייתכן שהם מהווים בעיה כלשהי.
על התפיסה האזרחית הזאת אפשר להקשות גם מהיסוד המוסרי שלה: מדוע אפליה על רקע צבע הדרכון היא יותר מוסרית מאשר אפליה על רקע צבע העור?
למה מותר למדינה עשירה (למשל ארצות הברית) לסגור את שערי השפע בפני אזרחיה של מדינה ענייה (למשל מקסיקו), לגרש, להשפיל, ואפילו לפתוח באש על מהגרים לא חוקיים שמנסים להסתנן אליה, בעוד שאזרחיה שלה מוגנים על ידי כל כללי זכויות האדם, כבוד האדם, וחירותו. מדוע לאדם שנולד אמריקני יש זכויות יתר? השאלה החתרנית והצודקת הזו, תסעיר ותבעיר את העולם בהמשך המאה העשרים ואחת, אבל לנו יש ויכוח גם בלעדיה. כי אצלנו התפיסה הצדקנית האזרחית לא מתקוטטת רק עם המוסר, אלא עם המציאות, עם העובדות הכי חמות.
מדינת ישראל לא הוקמה למען אזרחיה, אלא למען העם היהודי. הרוב המכריע של אזרחיה העתידיים לא היו פה כשהיא קמה, אבל ישראל איננה מדינת מהגרים אלא מדינת עם. בניגוד למדינות מהגרים, מדינת ישראל לא יצרה עם חדש, וגם לא הייתה יכולה ליצור, כי העם קדם למדינה, והיא הוקמה למענו.
מדינת ישראל איננה אלא קליפה, בגד שנגזר ונתפר לפי מידותיו של העם היהודי. הוא היצור החי והמשמעותי, ולא היא. היא משרתת. הוא יכול להתקיים בלעדיה, היא לא תחיה רגע בלעדיו. יכול להיות שאין עוד דבר כזה בעולם, ייתכן שזה לא מתאים להשקפת העולם האזרחית הליברלית, אבל אלה אינן השקפות אלא עובדות אובייקטיביות.
העולם והמודל
גם הערבים החיים איתנו אינם "אזרחים לא יהודים", הם ערבים. יש להם זהות לאומית, קיימת אומה ערבית, וגם אם אין לה שום מקום בדף המשבצות של מדינות ואזרחיהן, קיומה הוא עובדה אובייקטיבית רבת כוח. שייכותם של ערביי ישראל לאומה הערבית, היא עובדה יותר מוצקה ויותר קבועה מאשר אזרחותם הישראלית. אלה עובדות, והן יותר חזקות מהשקפות. וצריך להוסיף עוד עובדה שלא ניתנת לטאטוא מתחת לשטיח.
בין האומה הערבית לבין העם היהודי יש קונפליקט עמוק. האומה הערבית ככלל, מאמינה בכל הכנות שהעם היהודי הוא גורם זר שפלש לאזור שלה שלא כדין, ושאילו היה ניתן לבטל את העוול ההיסטורי הזה, ולסלק אותו מכאן, לא היה דבר צודק יותר ומוסרי יותר מזה.
זה מה שיש, אלה העובדות, ועם זה אנחנו צריכים לחיות ולקיים מדינה דמוקרטית ושוויונית ככל האפשר. אני לא מציע לדבר על הבעיה כל יום, זה לא יועיל. אבל אני חושב שלא נכון גם לגזור עליה שתיקה מוחלטת, ולהתנהג כאילו מודל המשבצות של מדינות ואזרחים הוא העולם האמיתי.