בימים של קשיים מרובים, כשקיים קושי לראות פתרון כלשהו קיימת נטייה לומר: "לישועתך קויתי ה' ", או "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים".

אמירה זו יכולה לבטא שתי עמדות רוחניות שונות ומנוגדות:

א. יש אדם שאמירה זו מבטאת אצלו ייאוש מהמציאות בכלל. אין הוא מאמין שבכוחו או בכוח אדם אחר להושיע. הוא גם אינו מאמין שהקב"ה יעזור לו לצאת מהמצב. לטעמו הוא ניסה ופעל מספיק והישועה לא הגיעה. לדעתו, אם תבוא ישועה היא תבוא מצד הקב"ה לבדו. בורא עולם יעשה נס ויציל את המצב. האמירה: "אין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים" היא שיבוש דברי המשנה האומרת: "על מי יש לנו להישען". לא מדובר בשיבוש מקרי אלא בעמדה הגורמת לאדם להיות פסיבי ולא לפעול עם ק-ל כי אם "להרשות" לבורא עולם להראות את כוחו. האדם יישב על כורסא ויצפה במעשי הבורא.

ב. יש ואמירה זו היא תוצאה של הכרת האדם בזה שהחשיב יתר על המידה את הכוח האנושי. הוא ראה גיבור הנלחם ומנצח או צבא חזק וחכם והתפעלותו הייתה גדולה כל כך שהוא חשב שהכוח האנושי עומד לעצמו. כשחוזר האדם לשפיות ולהכרה כי הכוח האנושי חזק ואיתן רק מצד ישועת ה', פורצת מתוכו הקריאה "לישועתך קויתי ה' ".

רבים מהפרשנים מבארים כי את הפסוק "לישועתך קויתי ה'", אומר יעקב כאשר הוא רואה את שבט דן וסוף תקופת השופטים. "כיון שראה יעקב אבינו גבורת שמשון, אמר: אף על פי שזה גיבור נוצח, אין נכון להתהלל בגבורתו. וכן מצאנו שהתהלל אמר: 'בלחי חמור הכיתי אלף איש' מיד 'ויצמא מאד'. עד שהודה ואמר: 'ה', אתה נתת ביד עבדך את התשועה הגדולה הזאת' שהודה שאין הגבורה רק מה' לבדו, והדא הוא דכתיב: 'יהי דן נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח', ואף על פי כן הגבורה והניצוח להקב"ה, כדכתיב: 'לישועתך קויתי ה' " (דעת זקנים מבעלי תוספות).

לא מקרי שתקופת השופטים מסתיימת בשמשון הגיבור. מכל השופטים לא היה גיבור כשמשון ולמרות זאת הוא השופט היחיד שנפל בידי אויביו. אמונתנו אינה מחנכת אותנו לשבת בטלים. לאדם יש כוחות גדולים לפעול ולהשפיע על המציאות. אין לסמוך על הנס, משום שבכוחו של האדם לפעול, וכן אל לו לשבת בטל ממלאכתו. תורתנו אינה תורת העצלנים.

רצון ה' נפעל בדרך הטבע. אך יש גם צד שני, המחייב אותנו להבין לאשורו את מושג הטבע ואת המקור לכוחות האנושיים. השקפתנו רחוקה מן המטריאליזם החומרי המודרני ורחוקה היא גם מן הפטליזם המוסלמי. הטבע הוא חשוב אך אינו חזות הכל. בורא העולם הוא ששולט על הטבע ונותן לאדם כוח לבנות וליצור.

"לישועתך קויתי ה' ", בא לומר שני דברים. ראשית, אין בי ייאוש, אני יודע כי ריבונו של עולם שולט ומנהיג וגם כאשר כלפי חוץ אין הדברים נראים כן, זו רק הסתתרות. שנית, אני מאמין כי ריבונו של עולם יתן בי כוח כדי שתבוא הישועה.

על מי יש לנו להישען במעשינו ובפעולותינו? על ריבונו של עולם. זוהי לא עמדה פסיבית, לא עצלנות ולא ייאוש. זוהי עמדה של ביטחון שנאמרה על פי דעת זקנים שבשעה שיעקב רואה את גבורת שמשון אין הוא מסתנוור, ויודע למי הגבורה והישועה.

שיבת ישראל לארצו, הניצחונות במלחמות, ההצלחות בפיתוח תעשייתי והבנייה המרשימה, הובילו לראיית הכוח האנושי ככוח מוביל ועצמאי. הרגשה שכזו מביאה בהכרח לשבר. יש שהמשבר מביא אותם לייאוש ויש שהמשבר מביא אותם לקריאה אמיתית "לישועתך קויתי ה' ".

מצד אחד, "האדם… ראוי שיהיה אוהב את הטבע, את הסדר וההדרגה המניחים לו להיות פועל, לא נפעל. וזוהי שלמות יקרה לאדם שיהיה חפץ באמת להיות פועל… אבל הנס מהפך את האדם לנפעל"(עין אי"ה מסכת שבת) לכן, מנקים מזכויותיו של אדם שנעשה לו נס. ישיבה פסיבית וצפייה כי הקב"ה יעשה הכל בשבילנו גורם לניקוי מזכויות.

מאידך, האדם צריך לדעת מהיכן יש לו הכוח לפעול. מי שיודע שהקב"ה נותן לנו את הכוחות לא יתייאש ולא יצפה שאחרים "יעבדו" בשבילו.

מתחילת ספר בראשית ועד סופו אנו לומדים את המורכבות הזאת. בורא עולם נתן לנו כוח לעשות, לשלוט ולשנות אבל "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו". לא עזב ה' את הארץ, לא עוזב ולא יעזוב ה' את הארץ.



המאמר יופיע בגיליון התורני "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר בירושלים .