כוונתו המוצהרת של ראש הממשלה לעקור את יישובי חבל קטיף חוללה תזזית של פעלתנות בתקשורת המובילה. עיתונאים, שדרנים ומנחים התגייסו ל"מלאכת הקודש" של אילוף דעת הקהל לקבלת תוכניתו המופרכת של ראש הממשלה. מסע הגיבוי התקשורתי, שנועד להכשיר את תוכנית העקירה ולעודדה באמצעות תעמולה אגרסיבית, כלל גימיקים מוכרים שלא נס ליחם. אשפי סטטיסטיקה מתוקשרים רקחו סקרי דעת קהל והזדרזו לנופף בתוצאות המצביעות על תמיכת רובו של הציבור בעקירת ההתיישבות היהודית בחבל עזה. לקינוח תובלו הסקרים בפרפראות סטטיסטיות המגלות שרוב הציבור תומך למעשה בעקירתן של התנחלויות מבודדות גם בשאר חלקי יש"ע.
אווירת האכסטזה התקשורתית לנוכח חזון עקירתם של יישובים עבריים נשקפה מכל טור עיתונאי נידח. עד כדי כך נסקה האופוריה התקשורתית לשחקים, שעורכי "מעריב" העדיפו לזנוח לעת עתה את כללי הקורקטיות הפוליטית, ובכותרת בוטה שהתנוססה מעל מצבור נתונים סטטיסטיים דחקו במתנחלים: "אפשר להתחיל לארוז..." גם הקומיקאים למיניהם, שהתבשמו מניחוחות הטרנספר המובטח של יהודי עזה, לא החמיצו את שעת הכושר לעשות קופה ולשעשע את הקהל בסיטואציות "מצחיקות" של יהודים עקורים.
רק לפני שנים ספורות, כאשר עלתה סוגיית החזרתם של ערביי ישראל למולדתם הערבית, התפרסמו תוצאות סקרי דעת קהל, שהצביעו על תמיכת רובו של הציבור היהודי בטרנספר של המיעוט הערבי. אלא שלנוכח הממצאים הסטטיסטיים ההם דממה התקשורת, וקול מצהלותיה לא נשמע. ברוני התקשורת היו אבלים וחפויי ראש לנוכח "החרפה הלאומית", ושום עיתונאי לא העז להעלות על דל מחשבתו כותרת נוראה הדוחקת בערבים: "אפשר להתחיל לארוז..." אשר על כן, עד כדי כך איבד העם היהודי את השליטה על גורלו, שמכל מדינות העולם דווקא ישראל הרשמית בגיבוים של שופרות התקשורת היא זו הנותנת גושפנקא בינלאומית לאפליה גזענית נגד יהודים.
לאור התהליך המתמשך, שמרוקן את ישראל מערכיה היהודיים, אין פלא שדווקא המדינה היהודית היא זו היכולה "להתהדר" בשיא המפוקפק של גזענות אנטי-יהודית. שכן, בחירתו של עם ישראל היא חרב פיפיות, שיכולה להפוך את העם היהודי מהטוב שבעמים לשפל שבהם. העם היהודי צולל בעת הזאת אל נבכי התהום המוסרית העמוקה ביותר בתולדותיו. הנה, יהודים מזילים ריר של הנאה לנוכח עקירת בני עמם. חיזיון מחליא כזה לא נראה ולא נשמע בעם ישראל ולא בתולדות העמים.
כאשר קנאי השלום מסתייעים בנתונים סטטיסטיים המוכיחים את תמיכת הרוב בעקירת התנחלויות, הם מתעלמים בנוחות מההיסטוריה הסטטיסטית של העם היהודי. שכן, ההיסטוריה היהודית מלמדת שבזמנים של הכרעה גורלית תמיד צידד הרוב הלאומי בוויתור על ערכי הקיום היהודי המוגדרים במקרא. לעומת זאת, המיעוט שדבק ללא פשרות במקורות היהודיים, הוא זה שהכריע תמיד את הכף ושמר על נצחיותו של העם היהודי. המסורת היהודית מספרת ששמונים אחוז מבני דור מצרים העדיפו את חיי העבדות תחת עולו של פרעה ולא התלוו למסע אל הארץ המובטחת תחת מנהיגותו של משה. אותו רוב רציונלי, שהעדיף עבדות על פני מסע הרפתקני במדבר, נספה במצרים על פי אותה מסורת, ואילו המיעוט "הנמהר" שהתלווה למשה הוא זה אשר הבטיח את רצף הקיום היהודי.
גם דור המדבר, שהיה נועז דיו להצטרף למסע החרות של משה, גייס מפעם לפעם רוב דמוקרטי מרשים בעד החזרה למצרים לנוכח התלאות במדבר סיני. אלא שמנהיגותו הרוחנית של משה, בתמיכת מיעוט מבוטל, היא זו שכפתה על העם את חירותו באורח בלתי דמוקרטי. את היחס הכמותי של הכרעה לאומית מספק המקרא בפעם הראשונה בפרשת המרגלים. התגובה האינסטינקטיבית של פורום המרגלים לנוכח עוצמתם של יושבי כנען הסתכמה ברוב מכריע של עשרה לעומת שניים נגד ההתנחלות בארץ המובטחת. התנחלותו של עם ישראל בארץ המובטחת, בניגוד להכרעת הרוב הדמוקרטי של שנים עשר המרגלים הנכבדים, מסמלת את בסיס נצחיותו של העם היהודי.
ההיסטוריה היהודית רצופה מצבים גורליים הממחישים את הסכנה הלאומית הגלומה בדעת הרוב. חורבן הממלכות העתיקות יהודה, ישראל ושושלת החשמונאים נבע ישירות מתהליכי התפוררות לאומית כתוצאה מנהייתו של רוב העם אחרי תרבויות זרות.
האירוניה האריתמטית של הגורל היהודי חושפת את מצבה האמיתי של מדינת ישראל. שכן, היחס המספרי השורר כיום בין אוכלוסיית המתנחלים לבין כלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל דומה ליחס המספרי ששרר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה בין היישוב היהודי בארץ לבין כלל האוכלוסייה היהודית בעולם. כאז כן עתה, מיעוט חלוצי הוא זה המוביל את האומה אל השלב הבא של התפתחותה ההיסטורית. כאז כן עתה, נותר רובו של העם אטום לגורלו עד כדי סיכון עצם קיומו.
כשם שמסירותם העילאית של חלוצי התנועה הציונית לא סחפה אחריה את המוני העם הסרבנים, כך גם גבורתם של המתנחלים אינה מאצילה השראה על הרוב האדיש. כאז כן עתה, מגלה רובו של העם יחס של זלזול ולגלוג עד כדי טינה כלפי חלוציו. כאז כן עתה, מתפורר העם למגזריו, קהילותיו ומחלוקותיו, ממתין בהכנעה לפוגרום או לפיגוע הבא ונותר עיוור לכתובת המתנוססת על הקיר. על פי אותה מתכונת אריתמטית גורלית, שבה התבוססו רוב יהודי אירופה בביצת ההתנכרות הלאומית ונסחפו אל זוועות השואה, סוחף הרוב הדמוקרטי את מדינת ישראל אל החורבן.
ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה בדייקנות מדעית, שממנה ניתן להסיק בוודאות כי בתקופות של משבר לאומי שום מערכה הסברתית לא תשנה את היחס הכמותי בין הרוב המתנכר למיעוט האמוני. על פי התקדימים ההיסטוריים נחלץ העם היהודי מהמשברים הפוקדים אותו בין אם בדרך הריפוי בהלם או במהלך מנהיגותי של מיעוט אמוני. מסתבר שאסון אוסלו לא היה טראומטי דיו על מנת לנער את הציבור מאדישותו הלאומית, והוא ממשיך להיגרר כעדר אחרי מהלכיה האובדניים של הממשלה. גם מהלכיו של המיעוט האמוני מוגבלים על ידי המימסד השלטוני, שמפעיל מניפולציות טוטליטריות לניטרול כל יוזמה אמונית. מכל מקום, הברירה הקיומית היחידה היא בין התפוררותה של מדינת ישראל לבין מהלך אמוני יצירתי שיבריא את המדינה ויכשיר אותה להגשמת יעדיה.
אווירת האכסטזה התקשורתית לנוכח חזון עקירתם של יישובים עבריים נשקפה מכל טור עיתונאי נידח. עד כדי כך נסקה האופוריה התקשורתית לשחקים, שעורכי "מעריב" העדיפו לזנוח לעת עתה את כללי הקורקטיות הפוליטית, ובכותרת בוטה שהתנוססה מעל מצבור נתונים סטטיסטיים דחקו במתנחלים: "אפשר להתחיל לארוז..." גם הקומיקאים למיניהם, שהתבשמו מניחוחות הטרנספר המובטח של יהודי עזה, לא החמיצו את שעת הכושר לעשות קופה ולשעשע את הקהל בסיטואציות "מצחיקות" של יהודים עקורים.
רק לפני שנים ספורות, כאשר עלתה סוגיית החזרתם של ערביי ישראל למולדתם הערבית, התפרסמו תוצאות סקרי דעת קהל, שהצביעו על תמיכת רובו של הציבור היהודי בטרנספר של המיעוט הערבי. אלא שלנוכח הממצאים הסטטיסטיים ההם דממה התקשורת, וקול מצהלותיה לא נשמע. ברוני התקשורת היו אבלים וחפויי ראש לנוכח "החרפה הלאומית", ושום עיתונאי לא העז להעלות על דל מחשבתו כותרת נוראה הדוחקת בערבים: "אפשר להתחיל לארוז..." אשר על כן, עד כדי כך איבד העם היהודי את השליטה על גורלו, שמכל מדינות העולם דווקא ישראל הרשמית בגיבוים של שופרות התקשורת היא זו הנותנת גושפנקא בינלאומית לאפליה גזענית נגד יהודים.
לאור התהליך המתמשך, שמרוקן את ישראל מערכיה היהודיים, אין פלא שדווקא המדינה היהודית היא זו היכולה "להתהדר" בשיא המפוקפק של גזענות אנטי-יהודית. שכן, בחירתו של עם ישראל היא חרב פיפיות, שיכולה להפוך את העם היהודי מהטוב שבעמים לשפל שבהם. העם היהודי צולל בעת הזאת אל נבכי התהום המוסרית העמוקה ביותר בתולדותיו. הנה, יהודים מזילים ריר של הנאה לנוכח עקירת בני עמם. חיזיון מחליא כזה לא נראה ולא נשמע בעם ישראל ולא בתולדות העמים.
כאשר קנאי השלום מסתייעים בנתונים סטטיסטיים המוכיחים את תמיכת הרוב בעקירת התנחלויות, הם מתעלמים בנוחות מההיסטוריה הסטטיסטית של העם היהודי. שכן, ההיסטוריה היהודית מלמדת שבזמנים של הכרעה גורלית תמיד צידד הרוב הלאומי בוויתור על ערכי הקיום היהודי המוגדרים במקרא. לעומת זאת, המיעוט שדבק ללא פשרות במקורות היהודיים, הוא זה שהכריע תמיד את הכף ושמר על נצחיותו של העם היהודי. המסורת היהודית מספרת ששמונים אחוז מבני דור מצרים העדיפו את חיי העבדות תחת עולו של פרעה ולא התלוו למסע אל הארץ המובטחת תחת מנהיגותו של משה. אותו רוב רציונלי, שהעדיף עבדות על פני מסע הרפתקני במדבר, נספה במצרים על פי אותה מסורת, ואילו המיעוט "הנמהר" שהתלווה למשה הוא זה אשר הבטיח את רצף הקיום היהודי.
גם דור המדבר, שהיה נועז דיו להצטרף למסע החרות של משה, גייס מפעם לפעם רוב דמוקרטי מרשים בעד החזרה למצרים לנוכח התלאות במדבר סיני. אלא שמנהיגותו הרוחנית של משה, בתמיכת מיעוט מבוטל, היא זו שכפתה על העם את חירותו באורח בלתי דמוקרטי. את היחס הכמותי של הכרעה לאומית מספק המקרא בפעם הראשונה בפרשת המרגלים. התגובה האינסטינקטיבית של פורום המרגלים לנוכח עוצמתם של יושבי כנען הסתכמה ברוב מכריע של עשרה לעומת שניים נגד ההתנחלות בארץ המובטחת. התנחלותו של עם ישראל בארץ המובטחת, בניגוד להכרעת הרוב הדמוקרטי של שנים עשר המרגלים הנכבדים, מסמלת את בסיס נצחיותו של העם היהודי.
ההיסטוריה היהודית רצופה מצבים גורליים הממחישים את הסכנה הלאומית הגלומה בדעת הרוב. חורבן הממלכות העתיקות יהודה, ישראל ושושלת החשמונאים נבע ישירות מתהליכי התפוררות לאומית כתוצאה מנהייתו של רוב העם אחרי תרבויות זרות.
האירוניה האריתמטית של הגורל היהודי חושפת את מצבה האמיתי של מדינת ישראל. שכן, היחס המספרי השורר כיום בין אוכלוסיית המתנחלים לבין כלל האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל דומה ליחס המספרי ששרר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה בין היישוב היהודי בארץ לבין כלל האוכלוסייה היהודית בעולם. כאז כן עתה, מיעוט חלוצי הוא זה המוביל את האומה אל השלב הבא של התפתחותה ההיסטורית. כאז כן עתה, נותר רובו של העם אטום לגורלו עד כדי סיכון עצם קיומו.
כשם שמסירותם העילאית של חלוצי התנועה הציונית לא סחפה אחריה את המוני העם הסרבנים, כך גם גבורתם של המתנחלים אינה מאצילה השראה על הרוב האדיש. כאז כן עתה, מגלה רובו של העם יחס של זלזול ולגלוג עד כדי טינה כלפי חלוציו. כאז כן עתה, מתפורר העם למגזריו, קהילותיו ומחלוקותיו, ממתין בהכנעה לפוגרום או לפיגוע הבא ונותר עיוור לכתובת המתנוססת על הקיר. על פי אותה מתכונת אריתמטית גורלית, שבה התבוססו רוב יהודי אירופה בביצת ההתנכרות הלאומית ונסחפו אל זוועות השואה, סוחף הרוב הדמוקרטי את מדינת ישראל אל החורבן.
ההיסטוריה היהודית חוזרת על עצמה בדייקנות מדעית, שממנה ניתן להסיק בוודאות כי בתקופות של משבר לאומי שום מערכה הסברתית לא תשנה את היחס הכמותי בין הרוב המתנכר למיעוט האמוני. על פי התקדימים ההיסטוריים נחלץ העם היהודי מהמשברים הפוקדים אותו בין אם בדרך הריפוי בהלם או במהלך מנהיגותי של מיעוט אמוני. מסתבר שאסון אוסלו לא היה טראומטי דיו על מנת לנער את הציבור מאדישותו הלאומית, והוא ממשיך להיגרר כעדר אחרי מהלכיה האובדניים של הממשלה. גם מהלכיו של המיעוט האמוני מוגבלים על ידי המימסד השלטוני, שמפעיל מניפולציות טוטליטריות לניטרול כל יוזמה אמונית. מכל מקום, הברירה הקיומית היחידה היא בין התפוררותה של מדינת ישראל לבין מהלך אמוני יצירתי שיבריא את המדינה ויכשיר אותה להגשמת יעדיה.