זאת עובדה שעדיין איננו חיים ומוקפים באווירה יהודית אמיתית. אנו אמנם מתפללים שלוש תפילות ביום, קובעים עתים לתורה, ויש אפילו כאלה שעוסקים בתורה יומם ולילה, אך מרגע שאנו יוצאים מבית המדרש השפה שבה אנו מדברים היא שפה של חול. ישראלית מדוברת.
ממה מורכבת ההוויה שבה חי היום בחור בישיבה תיכונית? את ערכיו הוא לומד מנושאי דגל התרבות המערבית-פלורליסטית המופיעים מעל כל מסך טלוויזיה. את שפתו הוא לומד ברחוב, את סגנון הלבוש הוא קולט ממודעות ענק הפרושות בכל מקום, ואת תרבות הצריכה בקניוני הענק העירוניים. התרבות הזאת הולכת ומקיפה אותנו מכל כיוון אפשרי, והיא תופסת את הבחור הצעיר שכשהוא חסר כלי ביקורת מספיקים. הוא הולך וסופג אל תוכו תרבות זו, ללא יכולת סינון וברירה. האם בחור כזה מרגיש שיש לו אמירה לרחוב שבו הוא מסתובב? האם הוא מרגיש שיש לו לתת משהו לאנשים שמהם הוא לומד את כל אורחות חייו? חוששנו כי התשובה לכך שלילית. לצערנו, גידלנו דור של 'ספוגים' הבטלים (כמעט) לגמרי לאורח החיים הסובב אותם, ואיננו מדברים על יחידים או קבוצות מיעוט בלבד, אלא על הציבור הרחב, 'דור הכיפות הסרוגות'.
נראה כי הציבור שלנו לא הרגיש ש'החזרה בתשובה' היא אחת המטרות הראשיות של הציונות-הדתית. מתוך תורתו של מרן הרב קוק שלימד זכות על תופעת החילון והסביר כי לא בכפייה ננצח אותה, הופיעה מאוחר יותר גישה חדשה, אולי לא מודעת, שהשלימה לעת עתה עם מציאות החילוניות, ולא התאמצה לשנותה. הרגשנו, במקרה הטוב, כי עלינו לפתח את תורתנו עד לגודלה הראוי, ואז ממילא יחזרו כולם בתשובה. ובמקרה הגרוע יותר, שאם נחניף לציבור החילוני ונדבר בשפתו, הוא יתקרב אלינו ויתעניין בדרכנו.
'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', ונראה כי אי-אפשר להשתחרר מן הלפיתה של התרבות הסובבת אותנו במגננה בלבד. כדי ליצור עמדה עצמאית אנו מוכרחים להפוך את היוצרות ולהחליט כי יש לנו מה לומר לציבור הישראלי, ולכל אדם ברחוב. רק כאשר נערינו יסתובבו עם מסר ברור וחזון שנעורר בקרבם, כאשר הם יפנימו שאור אלוקי אמת הוא המחיה את כל הווייתנו, ואהבתו ויראתו הן תמצית אישיותנו, והם יראו את עצמם כמגדלור שתפקידו להאיר וללמד את הדרך והחזון הללו, בכל עת ובכל שעה, לעצמם, למשפחתם, ולכל הסובבים אותם. רק אז הם יוכלו להתגונן משטף הרפש, ובסופו של דבר גם להוציא יקר מזולל, ולהציל את נקודות הטוב שבו.
ברוך ה' זכינו היום להתחלת בניין גדול של תנועת תשובה ציונית, בהתחלת פעילות מעשית להחזרת אחינו כל בית ישראל אל אבינו שבשמים, ויהי רצון שיהיו הדברים נשמעים על לב כולם, ונטה כולנו שכם אחד לעבודת ה' יתברך.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב
ממה מורכבת ההוויה שבה חי היום בחור בישיבה תיכונית? את ערכיו הוא לומד מנושאי דגל התרבות המערבית-פלורליסטית המופיעים מעל כל מסך טלוויזיה. את שפתו הוא לומד ברחוב, את סגנון הלבוש הוא קולט ממודעות ענק הפרושות בכל מקום, ואת תרבות הצריכה בקניוני הענק העירוניים. התרבות הזאת הולכת ומקיפה אותנו מכל כיוון אפשרי, והיא תופסת את הבחור הצעיר שכשהוא חסר כלי ביקורת מספיקים. הוא הולך וסופג אל תוכו תרבות זו, ללא יכולת סינון וברירה. האם בחור כזה מרגיש שיש לו אמירה לרחוב שבו הוא מסתובב? האם הוא מרגיש שיש לו לתת משהו לאנשים שמהם הוא לומד את כל אורחות חייו? חוששנו כי התשובה לכך שלילית. לצערנו, גידלנו דור של 'ספוגים' הבטלים (כמעט) לגמרי לאורח החיים הסובב אותם, ואיננו מדברים על יחידים או קבוצות מיעוט בלבד, אלא על הציבור הרחב, 'דור הכיפות הסרוגות'.
נראה כי הציבור שלנו לא הרגיש ש'החזרה בתשובה' היא אחת המטרות הראשיות של הציונות-הדתית. מתוך תורתו של מרן הרב קוק שלימד זכות על תופעת החילון והסביר כי לא בכפייה ננצח אותה, הופיעה מאוחר יותר גישה חדשה, אולי לא מודעת, שהשלימה לעת עתה עם מציאות החילוניות, ולא התאמצה לשנותה. הרגשנו, במקרה הטוב, כי עלינו לפתח את תורתנו עד לגודלה הראוי, ואז ממילא יחזרו כולם בתשובה. ובמקרה הגרוע יותר, שאם נחניף לציבור החילוני ונדבר בשפתו, הוא יתקרב אלינו ויתעניין בדרכנו.
'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה', ונראה כי אי-אפשר להשתחרר מן הלפיתה של התרבות הסובבת אותנו במגננה בלבד. כדי ליצור עמדה עצמאית אנו מוכרחים להפוך את היוצרות ולהחליט כי יש לנו מה לומר לציבור הישראלי, ולכל אדם ברחוב. רק כאשר נערינו יסתובבו עם מסר ברור וחזון שנעורר בקרבם, כאשר הם יפנימו שאור אלוקי אמת הוא המחיה את כל הווייתנו, ואהבתו ויראתו הן תמצית אישיותנו, והם יראו את עצמם כמגדלור שתפקידו להאיר וללמד את הדרך והחזון הללו, בכל עת ובכל שעה, לעצמם, למשפחתם, ולכל הסובבים אותם. רק אז הם יוכלו להתגונן משטף הרפש, ובסופו של דבר גם להוציא יקר מזולל, ולהציל את נקודות הטוב שבו.
ברוך ה' זכינו היום להתחלת בניין גדול של תנועת תשובה ציונית, בהתחלת פעילות מעשית להחזרת אחינו כל בית ישראל אל אבינו שבשמים, ויהי רצון שיהיו הדברים נשמעים על לב כולם, ונטה כולנו שכם אחד לעבודת ה' יתברך.
המאמר באדיבות ראש יהודי המרכז למודעות עצמית בתל אביב