כמעט כל פרשת "תצווה" עוסקת בבגדי הכהונה - מה הם הבגדים המיועדים לעבודת הכהונה, מי יעשה אותם, מה סדר לבישתם ופשיטתם ועוד. חשיבות הבגדים רבה כל כך עד שאמרו חז"ל: "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להן זרים".

לכאורה, היינו חושבים כי בגדים הם סתם עניין חיצוני שאין להתחשב בו. האם לא מוטל עלינו להסתכל רק בתוך הקנקן ולא בקנקן? האם אין תפקיד הבגדים החיצוניים רק לכסות על האיברים הצנועים ותו לא?

רבים מההולכים בבגדים מרושלים או משונים יאמרו לנו כי אל לנו לשפוט אותם על פי המראה החיצוני.

לכן, לכאורה, מוזר מאד שהתורה מייחסת חשיבות גדולה כל כך לבגדים ועוד לכהנים בבית המקדש.

אלא, שהדבר אינו פשוט כל כך. לפני שאדם וחוה מגורשים מגן עדן, הקדוש ברוך הוא מעניק להם מתנת פרדה. "ויעש אלקים לאדם ואשתו כתנות עור וילבישם". לא מדובר בכותנות לכיסוי בלבד, אלא בבגד שערכו חינוכי, מוסרי. בגד שהוא בבחינת לבוש לרוחניותו של האדם. ר' מאיר דורש שאלה היו "כתנות אור", לרמוז שתפקידם להאיר את דרכו של האדם.

הפער שנוצר בין פנימיות האדם לחיצוניותו מכריח אותנו להתייחס באופן מיוחד להופעה החיצונית. אנו זקוקים למלבושים מיוחדים שיתנו ערך ומשמעות לחיינו החיצוניים. הלבוש גם מכריז כלפי חוץ וגם מכוון אותנו ליעדים הפנימיים של חיינו.

אפשר ללמוד הרבה על אדם ואופיו מבגדיו. למשל, כשאדם לבוש באופן מרושל - אנו יכולים ללמוד שאין הוא מייחס חשיבות לסדר בניהול חייו. או למשל, כשאדם לובש בגדים מושכים את העין - אנו לומדים שאדם זה מחפש למשוך תשומת לב או שהוא מייחס לחיצוניות ערך רב.

ברור שצריך להיות בעל עין מעמיקה מאד כדי ללמוד מהלבוש החיצוני על התכונות הפנימיות, מה עוד שיש יוצאים מן הכלל, אך באופן כללי ניתן לומר כי הבגדים הם כבודו ותפארתו של האדם.

הבגדים הם גם ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. כל מה שלמד האדם בחייו, כל התכונות שבנה לעצמו, גורמים לאדם להתלבש כפי שהוא מתלבש. אם אדם "חינך" את עצמו להיגרר אחרי אחרים, הוא יקנה בגדים שהם "באופנה" גם אם אינם מתאימים לו. אך הבגדים גם משפיעים על אופיו והתנהגותו של האדם.

בשעת אבלו של אדם הוא קורע את בגדיו. מחד, קריעה זו היא ביטוי לעולם פנימי קרוע וכואב. מאידך, העובדה שבגדו קרוע מזכירה לאדם כי הוא באבל, ומצב זה מעורר אותו להרגיש את חסרון המת ולהתאבל עליו.

הבגדים המיוחדים שהכהנים מצווים ללבוש בעבודתם באים לחנך אותם למעמדם ותפקידם.

שונה הדבר בפורים. ביום זה מתחפשים כאילו אין חשיבות למראה החיצוני. זאת משום שקדושת פורים היא בביטול הפער שבין הפנים לחוץ. "נכנס יין יצא סוד". אנו מתירים לאדם להשתכר ולבטל את שיקול דעתו משום שאנו בטוחים שבהופעתו החיצונית יתנהג כפי עולמו הפנימי. "ביום זה נתבטל ההוויה של הגוף להוויה של הנשמה". לכן גם היחס ללבוש משתנה. כל לבוש שנלבש לא יטשטש ולא יבטל את מהותנו הפנימית, ואף לא יגרור אותנו לדברים שליליים.

שונה הוא משה רבנו שכמעט לא היה פער בין עולמו הפנימי להופעתו החיצונית. אולי זו הסיבה שדווקא בפרשה המלמדת על הצורך בהתייחסות מיוחדת לעולמנו החיצוני, ללבושנו, לא מוזכר שמו של משה. משה רבנו איש האלקים, איש השלמות לא שייך למדרגה האנושית התמידית המצריכה עבודת בגדים מיוחדת של "בגדי קודש".