ההיסטוריה היהודית עתירת התהפוכות מלמדת שעם ישראל מתקשה להפיק לקחים לאומיים למרות היותו עם למוד ניסיונות ולמרות המחיר הכבד שהוא משלם שוב ושוב על התנכרותו ללקחי העבר. בכל זאת, על פי האמונה הרווחת בציבור מסוגל העם היהודי להתמודד בהצלחה עם אתגרים לאומיים המעמידים במבחן את כושר הישרדותו. אלא ששר ההיסטוריה ממשיך לדלות מנבכי דמיונו היצירתי מבחנים קיומיים חדשים הדוחקים את העם למצוקות קריטיות של סף חורבן.
אחד הניסיונות הקשים והמסוכנים ביותר בתולדות העם היהודי הוא מבחן השלום, שהולך ופורק את מדינת ישראל מנכסיה ומשאביה. תחכומו של מבחן השלום גלום באותו מתכון ערמומי, שכורך את הסם הקטלני של הפקרת נכסי לאום חיוניים בתוך ציפוי מתקתק של ערכים נעלים כשלום ופיוס. תחת דגל "מחיר השלום" מוכנה מדינת ישראל להקריב את משאביה המצומצמים ולהתחייב לוויתורים לאומיים כה חמורים, ששום עם בעולם לא היה מעלה על דעתו לשקול אותם גם כרעיון תיאורטי.
כשם שהמחקר המדעי בוחן את המציאות הן על פי מצבים נתונים והן על פי מגמות, די להתבונן במגמת השקיעה של מדינת ישראל על מנת להתחלחל מפוטנציאל ההרס הגלום במבחן השלום.
המגמה הבולטת ביותר היא בתחום הפוליטי, שבו חלה התפרקות לרסיסים מאז פריצתו של תהליך אוסלו. לפני כעשור היה רוב מוצק בציבור ובמערכת הפוליטית נגד מדינה פלשתינית, נגד וויתורים טריטוריאליים ונגד עקירת יישובים יהודיים. כיום התמוססה הפוליטיקה הישראלית לתוך דייסה עכורה, שבה אפשרי כל דבר. עד כדי כך, שגם הימין המסורתי מקבל את תוכניתו האבסורדית של שרון להקמת מדינה פלשתינית, עקירת התיישבות עברית וחזרה לגבולות הקו הירוק.
בתחום איכות השלטון נמשכת מגמת ההסתאבות עד כדי סיכון המשטר הדמוקרטי. אריאל שרון שכלל את התנהלותם הטוטליטרית של אדריכלי אוסלו והכתיר את עצמו למנהיג יחיד העושה ככל העולה על רוחו, תוך רמיסה של כללים דמוקרטיים בסיסיים. כך ממשיך שרון לרקוח תוכניות מדיניות הרות-גורל תוך התעלמות מוחלטת מממשלתו, מהכנסת, ממפלגתו ומהתחייבויותיו האלקטורליות לציבור הבוחרים. את הואקום השלטוני ממלאת מערכת המשפט, שאינה מייצגת את בחירתו הדמוקרטית של הציבור, ותורמת את חלקה לטירוף המערכות הממלכתי.
מרכז הליכוד ממשיך להתדרדר עד כדי הפיכתו לגוף שורץ עבריינים, שכבר התחייבו תקשורתית לממש את תמיכת המרכז בתוכניותיו המדיניות של שרון. כך הפך מרכז הליכוד לזירת התגוששות סהרורית, שבה נאבקים נאמני ארץ ישראל בשדולה עבריינית המקדמת את יוזמותיו הנמהרות של ראש הממשלה, שמצדו שקוע עד צוואר בחשדות למעורבות פלילית בעסקים מפוקפקים.
במישור הבינלאומי ממשיך לדעוך מעמדה האסטרטגי של ישראל ויוקרתה צונחת לשפל המדרגה. כיום הפכה ישראל לרועץ ליהודי התפוצות החוששים להביע הזדהות פומבית עם המדינה היהודית. העוינות הבינלאומית כלפי מדינת ישראל הפכה את יהודי התפוצות לקורבנות מועדים להתנכלויות אנטישמיות. ככל שישראל נכנעת לאילוצי המציאות ומקבלת בהכנעה את תכתיביה של הקהיליה הבינלאומית, כך מתעצמים הדחפים האנטישמיים בקרב עמי העולם.
עם יהודי כנוע, החושש להגשים את יעדיו בשל לחצים בינלאומיים, נתפש בתודעת העמים כעם בוגד בייעודו, על כל ההשלכות האנטישמיות המשתמעות מכך. שכן, העם היהודי נועד מעצם טבעו לעצב מציאות ולא להיכנע לתכתיביה. לנוכח נחישותם של הערבים, הנוקטים בכל אמצעי לצורך קידום מטרותיהם, מתחדדת אוזלת היד היהודית ביתר שאת. מכאן, שעל רקע דעיכתה המתמשכת של ישראל במבוכי השלום, נתפשת תבוסתם של היהודים כעובדה מוגמרת. צחוק הגורל הוא שאויביו המרים ביותר כיום של העם היהודי הם אלה המלמדים אותו פרק מאלף בהלכות הקיום היהודי. שהרי, הערבים המחישו לעולם כולו וליהודים בפרט כיצד ניתן לעצב מציאות וליצור אומה יש מאין.
מול מגמות ההתפוררות, המשתקפות במיוחד בתחומי המוסר הפוליטי, איכות השלטון ואסטרטגית הביטחון הלאומי, שרוי הציבור הרחב בחוסר אונים עד כדי אדישות פטלית. עוצמת הדעיכה הלאומית מלמדת באופן ברור שישראל הפכה להיות נמר של נייר, שאיבד את כוח הרצון להגן על אינטרסים קיומיים. חיזוי עתידה של ישראל על סמך אומדן המתבסס על קצב הדעיכה הלאומית, המתבטאת למשל בהתפוררותו של הימין המסורתי, מוביל למסקנה שכל קוויה האדומים של מדינת ישראל יקרסו במוקדם או במאוחר. הערבים וכן העולם, שכבר הפנימו את מסר קריסתה הפוטנציאלית של ישראל, מפעילים עליה את הנוסחה הקטלנית של אסטרטגית השלום המגובה בלחץ בינלאומי.
שוב נקלע העם היהודי למצוקה קיומית הנובעת מסירובו להבין את הערך הפרגמטי הגלום בציות למוסר המקראי. לא בכדי שקולה מצוות יישוב הארץ כנגד כל המצוות. שמירת שלמות הארץ היא המבחן העליון ליכולתו של העם היהודי להגשים את ייעודו המקראי. שכן, אם לנוכח אילוצי המציאות יצליח העם היהודי להגשים את ריבונותו על הארץ המובטחת, אזי מובטח לו שיהיה מסוגל לאמץ את המוסר המקראי השלם ברמה הלאומית, הקהילתית והפרטית. לעומת זאת, כישלונו של העם היהודי בתחום שלמות הארץ יוכיח שהנכונות הלאומית לקיומן של מצוות המקרא מותנית בהסכמתם של עמי העולם. כלומר, ההשלמה הלאומית עם כינון שלטון זר בארץ ישראל מלמדת, שאילו היו עמי העולם מתנגדים נחרצות לשמירת השבת, כשם שהם מתנגדים לשלמות הארץ, היו שומרי השבת במדינה הופכים להיות אנוסים בארצם.
פרט לחורבן ימית ובנותיה, לא נעקרו מעולם יישובים עבריים בידי יהודים. תרחיש ההרס העצמי של יישוב עבריים, שהתחיל בימית, ממשיך להתקדם מדרום צפונה לכיוון עזה. מרגע שייפרץ הסכר הדרומי כבר לא יינתן לעצור את הקילוח שיהפוך לשיטפון. הערבים המריחים את חולשתה של ישראל ימשיכו להפעיל עליה לחצים כבדים בגיבויו של העולם. אם לא תסוכל תוכנית שרון, אזי מדרום תיפתח הרעה.
אחד הניסיונות הקשים והמסוכנים ביותר בתולדות העם היהודי הוא מבחן השלום, שהולך ופורק את מדינת ישראל מנכסיה ומשאביה. תחכומו של מבחן השלום גלום באותו מתכון ערמומי, שכורך את הסם הקטלני של הפקרת נכסי לאום חיוניים בתוך ציפוי מתקתק של ערכים נעלים כשלום ופיוס. תחת דגל "מחיר השלום" מוכנה מדינת ישראל להקריב את משאביה המצומצמים ולהתחייב לוויתורים לאומיים כה חמורים, ששום עם בעולם לא היה מעלה על דעתו לשקול אותם גם כרעיון תיאורטי.
כשם שהמחקר המדעי בוחן את המציאות הן על פי מצבים נתונים והן על פי מגמות, די להתבונן במגמת השקיעה של מדינת ישראל על מנת להתחלחל מפוטנציאל ההרס הגלום במבחן השלום.
המגמה הבולטת ביותר היא בתחום הפוליטי, שבו חלה התפרקות לרסיסים מאז פריצתו של תהליך אוסלו. לפני כעשור היה רוב מוצק בציבור ובמערכת הפוליטית נגד מדינה פלשתינית, נגד וויתורים טריטוריאליים ונגד עקירת יישובים יהודיים. כיום התמוססה הפוליטיקה הישראלית לתוך דייסה עכורה, שבה אפשרי כל דבר. עד כדי כך, שגם הימין המסורתי מקבל את תוכניתו האבסורדית של שרון להקמת מדינה פלשתינית, עקירת התיישבות עברית וחזרה לגבולות הקו הירוק.
בתחום איכות השלטון נמשכת מגמת ההסתאבות עד כדי סיכון המשטר הדמוקרטי. אריאל שרון שכלל את התנהלותם הטוטליטרית של אדריכלי אוסלו והכתיר את עצמו למנהיג יחיד העושה ככל העולה על רוחו, תוך רמיסה של כללים דמוקרטיים בסיסיים. כך ממשיך שרון לרקוח תוכניות מדיניות הרות-גורל תוך התעלמות מוחלטת מממשלתו, מהכנסת, ממפלגתו ומהתחייבויותיו האלקטורליות לציבור הבוחרים. את הואקום השלטוני ממלאת מערכת המשפט, שאינה מייצגת את בחירתו הדמוקרטית של הציבור, ותורמת את חלקה לטירוף המערכות הממלכתי.
מרכז הליכוד ממשיך להתדרדר עד כדי הפיכתו לגוף שורץ עבריינים, שכבר התחייבו תקשורתית לממש את תמיכת המרכז בתוכניותיו המדיניות של שרון. כך הפך מרכז הליכוד לזירת התגוששות סהרורית, שבה נאבקים נאמני ארץ ישראל בשדולה עבריינית המקדמת את יוזמותיו הנמהרות של ראש הממשלה, שמצדו שקוע עד צוואר בחשדות למעורבות פלילית בעסקים מפוקפקים.
במישור הבינלאומי ממשיך לדעוך מעמדה האסטרטגי של ישראל ויוקרתה צונחת לשפל המדרגה. כיום הפכה ישראל לרועץ ליהודי התפוצות החוששים להביע הזדהות פומבית עם המדינה היהודית. העוינות הבינלאומית כלפי מדינת ישראל הפכה את יהודי התפוצות לקורבנות מועדים להתנכלויות אנטישמיות. ככל שישראל נכנעת לאילוצי המציאות ומקבלת בהכנעה את תכתיביה של הקהיליה הבינלאומית, כך מתעצמים הדחפים האנטישמיים בקרב עמי העולם.
עם יהודי כנוע, החושש להגשים את יעדיו בשל לחצים בינלאומיים, נתפש בתודעת העמים כעם בוגד בייעודו, על כל ההשלכות האנטישמיות המשתמעות מכך. שכן, העם היהודי נועד מעצם טבעו לעצב מציאות ולא להיכנע לתכתיביה. לנוכח נחישותם של הערבים, הנוקטים בכל אמצעי לצורך קידום מטרותיהם, מתחדדת אוזלת היד היהודית ביתר שאת. מכאן, שעל רקע דעיכתה המתמשכת של ישראל במבוכי השלום, נתפשת תבוסתם של היהודים כעובדה מוגמרת. צחוק הגורל הוא שאויביו המרים ביותר כיום של העם היהודי הם אלה המלמדים אותו פרק מאלף בהלכות הקיום היהודי. שהרי, הערבים המחישו לעולם כולו וליהודים בפרט כיצד ניתן לעצב מציאות וליצור אומה יש מאין.
מול מגמות ההתפוררות, המשתקפות במיוחד בתחומי המוסר הפוליטי, איכות השלטון ואסטרטגית הביטחון הלאומי, שרוי הציבור הרחב בחוסר אונים עד כדי אדישות פטלית. עוצמת הדעיכה הלאומית מלמדת באופן ברור שישראל הפכה להיות נמר של נייר, שאיבד את כוח הרצון להגן על אינטרסים קיומיים. חיזוי עתידה של ישראל על סמך אומדן המתבסס על קצב הדעיכה הלאומית, המתבטאת למשל בהתפוררותו של הימין המסורתי, מוביל למסקנה שכל קוויה האדומים של מדינת ישראל יקרסו במוקדם או במאוחר. הערבים וכן העולם, שכבר הפנימו את מסר קריסתה הפוטנציאלית של ישראל, מפעילים עליה את הנוסחה הקטלנית של אסטרטגית השלום המגובה בלחץ בינלאומי.
שוב נקלע העם היהודי למצוקה קיומית הנובעת מסירובו להבין את הערך הפרגמטי הגלום בציות למוסר המקראי. לא בכדי שקולה מצוות יישוב הארץ כנגד כל המצוות. שמירת שלמות הארץ היא המבחן העליון ליכולתו של העם היהודי להגשים את ייעודו המקראי. שכן, אם לנוכח אילוצי המציאות יצליח העם היהודי להגשים את ריבונותו על הארץ המובטחת, אזי מובטח לו שיהיה מסוגל לאמץ את המוסר המקראי השלם ברמה הלאומית, הקהילתית והפרטית. לעומת זאת, כישלונו של העם היהודי בתחום שלמות הארץ יוכיח שהנכונות הלאומית לקיומן של מצוות המקרא מותנית בהסכמתם של עמי העולם. כלומר, ההשלמה הלאומית עם כינון שלטון זר בארץ ישראל מלמדת, שאילו היו עמי העולם מתנגדים נחרצות לשמירת השבת, כשם שהם מתנגדים לשלמות הארץ, היו שומרי השבת במדינה הופכים להיות אנוסים בארצם.
פרט לחורבן ימית ובנותיה, לא נעקרו מעולם יישובים עבריים בידי יהודים. תרחיש ההרס העצמי של יישוב עבריים, שהתחיל בימית, ממשיך להתקדם מדרום צפונה לכיוון עזה. מרגע שייפרץ הסכר הדרומי כבר לא יינתן לעצור את הקילוח שיהפוך לשיטפון. הערבים המריחים את חולשתה של ישראל ימשיכו להפעיל עליה לחצים כבדים בגיבויו של העולם. אם לא תסוכל תוכנית שרון, אזי מדרום תיפתח הרעה.