דווקא מפני שהמתקפה המוסלמית על מוקדי הכלכלה והשלטון בארה"ב היא הגרעין של הסרט הדוקומנטארי "פרנהייט 9/11", המתקפה עצמה אינה נראית באף אחת מ-121 דקותיו של הסרט המטריד הזה.

לא רואים את תמונת המגדל האפוף בלהבות לאחר התרסקות המטוס הראשון. לא רואים את הסצנה, המדהימה ובלתי-נתפסת גם לאחר שכבר צפית בה עשרות פעמים, של התנגשות המטוס הנוסף במגדל השני. ולא רואים, למרות שאזרחי כל העולם רגילים לצפות בכך שוב ושוב, את דמויות הלכודים הנזרקים אל מותם ממרומי המגדלים הבוערים, או את המראה האפוקליפטי של קריסת "התאומים" והפיכתם לאבק.

במקום כל אלה המסך מוחשך למשך שניות ארוכות, ואת אולם הקולנוע ממלאים קולות התרסקות, צרחות, התנגשות כלי רכב ויללות סירנות. בשוך הרעש הנורא מואר המסך שוב ומופיעים עליו תושבי ניו-יורק המומים, נושאים מבטים מבועתים אל המקום שבו התנוססו "התאומים" ומנסים לפלס לעצמם דרך ברחובות ההרוסים תחת פתותי ברזל ונייר ורקמות אנושיות הנושרים עליהם מלמעלה ללא הרף.

מייקל מור, במאי שנוי במחלוקת אבל גאון בעליל, החליט כנראה להמחיש לצופי סרטו כי מתקפת 9/11 היא אכן חור שחור בתודעה האמריקנית. הוא מכריח אותם לחשוב לשם שינוי לא על מראות הזוועה, אלא על משמעותם. להפסיק להתרכז ברשעותו של האיסלאם הפונדמנטליסטי, ולהתחיל לשאול כיצד אפשר להילחם בו.

מור נהנה להוכיח כי ג'ורג' בוש הוא איש מאוד לא חכם, מאוד לא חרוץ ומאוד לא חזק, אך לא זה המסר המרכזי של "פרנהייט 9/11". הוא מבקש לשכנע את אזרחי ארה"ב לא להעניק כהונת-נשיאות נוספת לקאובוי נלעג שיוצא ליותר מדי חופשות ולמשפחתו קשרים עמוקים ומפוקפקים עם ערב הסעודית, אך לא זאת המסקנה החשובה העולה מן הסרט.

המסקנה החשובה היא כי ממשל בוש הצליח, בעורמה ובתחכום רב, למנוע מאזרחי ארה"ב להבין מה באמת קרה בספטמבר 2001 – וכי אולי עכשיו, כעבור שתי מלחמות מיותרות אחר-כך, מתחילה ההבנה לחלחל לתודעתם.

יכול להיות שהביקורת השלילית צודקת ושהסרט מזייף, או לפחות מגזים, במקומות רבים. יכול להיות ששנאתו של מור לבוש העבירה אותו על דעתו הפזורה ממילא, שהתלהבותם של האירופאים מן הסרט מעידה רק על היותם פסולים לעדות, ושג'ורג' בוש הרפובליקני הוא עדיין הנשיא האמריקני המועדף מבחינת ישראל.

כל זה אינו ממעיט מערכה של האמת על מהות התקופה שאנו חיים בה, אמת ששובר הקופות התיעודי הזה מסייע בחשיפתה: הקשר היחידי בין בן-לאדן לסדאם חוסיין הוא ששניהם פעלו מתוך אמונה כי בכוחם להשליט את האיסלאם על העולם כולו.

מתקפותיו הנועזות-כביכול של בוש באפגניסטאן, ואחר-כך בעיראק, לא נועדו אלא להעמיד פנים שאמריקה משיבה לכוחות הטרור מנה אחת אפיים – בעוד שבעצם אין לאמריקה מושג מה לעשות. האיסלאם פתח במלחמת-דתות קולוסאלית נגד המערב בראשות ארה"ב, ונכון לעכשיו המערב ההמום עדיין נושא מבטים מבועתים אל המקום שבו התנוססו פעם כוחו ועוצם-ידו.



המאמר התפרסם ב"ידיעות אחרונות".