כמו ערפאת בימיו האחרונים, גם רעיון "שטחים תמורת שלום" הוא בחזקת מת-חי. מת אבל מצבו יציב, מת אבל עוד לא נפטר ועוד לא נפטרנו ממנו, מת אבל עומד לשוב אל המזרח התיכון עם חיוך גדול, אצבעותיו מסמנות ניצחון וכולו ערוך ומוכן להמשיך לשגע את האזור עד אין קץ.

כמה פעמים כבר נוכחה ישראל לדעת כי רעיון "שטחים תמורת שלום" עבר מן העולם? כמה פעמים בשנים האחרונות כבר שמענו כי הסכם אוסלו, אחד המוצרים המשמעותיים ביותר שהוליד הרעיון הזה, איננו עוד? הסכם אוסלו מת, הודיעו לנו מדינאים ומעצבי דעת-קהל, והנה מתברר שדואגים לו לאספקת חמצן סדירה.

הסכם אוסלו מת. אבל בואו נראה אם בכל זאת אפשר להכריח את הפלשתינים לקבל מאיתנו שטחים ביש"ע תמורת שבועיים ללא טרור. הסכם אוסלו מת והוא חי ב"מפת הדרכים", שגם היא מתה אבל נושמת ובועטת בכל התוכניות המדיניות המבוססות על רעיון "שטחים תמורת שלום", כולל ב"תוכנית ההתנתקות" של שרון המביאה את הרעיון הזה לשיאים של אבסורד.

שטחים תמורת לא-כלום, שטחים תמורת עצם הסיפוק שבמימוש האידיאל של מסירת שטחים – כשברקע מרחף בעקשנות חלום ה"שלום" בדמות שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן, חלום שהשמאל הישראלי מטפח כבר עשרות שנים והפלשתינים מעולם לא היו שותפים לו כסוף פסוק.

מותו המתמשך של ערפאת כמו הגביר בישראל את המאמצים להחיות, בכל מחיר, את הרעיון המרקיב שבשמו הובאו לכאן מלכתחילה הראיס ותחבולותיו. הערכות על המשא ומתן ה"הגיוני" שינהלו אתנו הפלשתינים "ביום שאחרי" מופצות כאילו לא הטעו אותנו אותם "מומחים" עצמם בהערכות שהפיצו בימיו של יו"ר הרשות כ"חרצוף" הכי חמוד וכ"אח" של לאה רבין המנוחה, וכאילו לא למדנו בינתיים כי ההיגיון של הפלשתינים שונה לחלוטין מן ההיגיון שלנו.

רבים נאחזים בתקווה ל"גדילת סיכויי השלום" שהביע השבוע, חתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל, כאילו תקוות דומות לא הביאו כבר למתן פרס נובל לשלום לערפאת עצמו וכאילו הפלשתינים לפלגיהם השונים לא הבהירו לנו, מאז, כי את "זכות השיבה" לתחומי הקו הירוק הם דורשים תמורת "שלום" ולא את שטחי יש"ע.

לקראת מותו הסופי של ה"פרטנר" לשעבר אף נפוצו שמועות שאולי אפילו אריאל שרון ישקול מחדש את יישום "תוכנית ההתנתקות" היקרה לו כל-כך. לא משום שפתאום חבל לו לעקור 25 יישובים יפהפיים ולמסור את גוש קטיף ואת צפון השומרון לידי החמאס, אלא, מפני שהוא מעדיף לעקור 25 יישובים יפהפיים ולמסור את גוש קטיף ואת צפון השומרון לידי החמאס אחרי "משא ומתן לשלום" עם יורשיו של ערפאת.

האם יש לשרון סיבה להאמין כי ארגוני הטרור יניחו את נשקם כדי לקבל שטח שעמד להימסר להם, ממילא? או שהוא אינו מתכוון אלא ליצור מראית-עין ציבורית של נסיגה לא חד-צדדית?

רעיון "שטחים תמורת שלום" הישראלי אינו יותר חי כרגע מערפאת שפרח ורצח בחסותו, ואין מנוס מלנתק גם אותו ממכשירי ההנשמה ולהתחיל להתרגל לרעיונות מציאותיים יותר. ומי שאינו מרוצה מכך, שינסה לייבש את הים של עזה.



המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".