בהתייחס לפולמוס שהתעורר כאן במדור דעות בין מאמרו של מר ישראל זעירא "רק אנחנו אחראים", מחד, האומר כי אנו אחראים למצב שהוביל להתנתקות, לבין ידידי אריאל בן דוד, מאידך, האומר: "אשרינו, מה טוב חלקנו". רציתי פשוט להגיב ולומר: רבותי הטובים, על מה המהומה? שני הדברים כאחד נכונים. אשרינו מחד ואנו אחראים מאידך.
וכאן אסביר דברי:
אני בטוח שישראל זעירא במאמרו לא התכוון, כפי שהובן, לטעון שאנו הציבור בעל ההשקפה הדתית לאומית אשם ב"תוכנית ההתנתקות", הגירוש והחורבן. הוא גם כתב בתגובות למבקריו: "אחריות אינה אשמה". ברור שהאשם הוא על מתכנני הפשע, מבצעי הגירוש. למדונו חז"ל שמגלגלים חובה על ידי חייב.
גם אם שרון היה שליח, הוא היה שליח לרעה לעקירה לחורבן ונטישה, להפקרת חבלי ארץ ומסירתם לאויב אכזר ועוד ידו נטויה. הוא כבר פילג את העם במלחמת לבנון ושוב פילג את העם בגירוש גוש קטיף, ואם גלגלו חובה על ידו, סימן שהוא חייב, וחובה עלינו לעשות הכל למען הדחתו ושליחתו לביתו. ולא רק הוא אשם, אלא גם כל שותפיו לפשע, שרי הממשלה שתמכו, והשרים ששתקו, חברי הכנסת שתמכו, השופטים שגיבו, האלופים שהמריצו, הרבנים הצבאיים שעודדו ונתנו את הגושפנקא המוסרית, כל אלו אשמים בפשע הגירוש, ועתידים לתת את הדין. אשמים בזה ודאי אלו שביצעו את הפשע.
ואולם כל זה ברמה המעשית, אבל באופן הרוחני והעמוק יותר אנו יודעים כי כל צרה גשמית בעולם נובעת מצרה רוחנית, וכל משבר במציאות נובע מהמשבר הרוחני. ואת המשבר הרוחני נדרשים לתקן, דווקא בעלי ההשפעה הרוחנית, ומי הם אם לא בני החיל של הציבור התורני לאומי שנקרא לדגל, דווקא בשעה קשה זו להציל את התורה, העם והארץ?!
הדרישה הגדולה הזאת מהציבור הדתי לאומי, היא מחמאה גדולה עבורו, היא גדולתו ומעלתו. יש לו היכולת לכך, וזהו תפקידו הגדול. אין כאן אשמה אלא אחריות, אחריות של שמחה גדולה, מחד, עם כובד ראש, מאידך. ממי נתבע להקים ולהוביל חזון של מדינה יהודית, מדינה של קודש, מאחינו בעלי ההשקפה החרדית, אשר כלל אינם דוגלים במעורבות במדינה? מאחינו הרחוקים שכלל אינם דוגלים בקודש? רק מהציבור התורני לאומי הנושא את הדגל השלם של תורה ומדינה, קדושה ומלכות, אפשר לתבוע משימה גדולה וכבירה זו של הובלת מדינת ישראל בדרך הנכונה לתיקון עולם במלכות שדי.
ודרישה זו היא מעלה. נכון אריאל, שהציבור הדתי עשה לאחרונה ובשנים האחרונות, פעולות גדולות וכבירות. מפעל ההתיישבות המפואר, מפעל הגרעינים התורניים שהוקם, מפעלי החסד והתנדבות ליחידות בצבא מתוך אידיאולוגיה. ללא ספק כל אלו מעלות גדולות המראות על אכפתיות גדולה מהכלל, מהעם והמדינה. ודווקא משום שיש לציבור זה את הכוחות לתרום ולהוביל, דווקא הוא נדרש לקחת את המשימה הגדולה ולהמשיך אותה בגדול. וכן, לעשות גם חשבון נפש. חשבון נפש איננו רק פרטי, אלא גם ציבורי, לא במובן של הלקאה עצמית, אלא במובן של לראות מה יש לתקן. ואם ראינו בעינינו כזה חורבן גדול ונורא, ודאי שיש לנו מה לתקן.
הבעל שם טוב הקדוש, מייסד תנועת החסידות, היה אומר כי אם אדם רואה חיסרון אצל זולתו, סימן הוא, שגם אצלו משהו פגום אפילו במעט, ויש לו מה לתקן. אם נזדמן לנו לראות ולחוות חורבן כזה גדול ונורא ברמה הלאומית וברמה הציבורית האישית של מחננו. ודאי שחשבון הנפש והאשם הוא לא רק אצל אחרים. אולי במובן המעשי הפשוט כן. אבל במובן העמוק, גם לנו יש אחריות לכך. וחובה עלינו להתבונן ולחשוב מה הקב"ה רוצה מאתנו. ולמה הגעתנו כל זאת?
וכאן לדעתי מגיעים אנו בהחלט לתשובתו של ישראל זעירא. ורבותי, זה ממש מזדעק מהמציאות שחווינו. העם אכן רחוק מאוד לצערנו מהאידיאלים אליהם אנו שואפים לחנך. טוענים כי העם היה בבחירות בעד הליכוד, ובעד ההתיישבות. נכון, העם לא הצביע בבחירות בעד ההתנתקות ונסיגה חד צדדית, ושרון עם כל תככיו ושקריו, הוביל את הליכוד לביצוע של מדיניות השמאל. אבל אותו ה"עם" שלכאורה התנגד, האם הוא עשה משהו? האם היה לו איכפת שהמדיניות עברה מצד לצד? האם בשבילו ערכי ההתיישבות נשארו חזקים יותר ממסע שטיפת המוח שהוא עבר יום יום בתקשורת האלקטרונית והכתובה. הרי גם הוא לרוב משנה דעותיו.
האם זה הסימפטיה והאהדה שאיתה ניתן לבנות חזון בעם ישראל? האם שרי הליכוד שהעדיפו אינטרסים אישיים על פני טובת האומה, הם התומכים שלנו? עליהם אפשר לסמוך? הם וודאי מייצגים את הציבור של הליכודניק המצוי, והוא לצערנו רחוק מאוד מהאידיאלים הגדולים שבהם אנו מאמינים ואליהם אנו מחנכים. ובזמן אמת, העובדה שכולם נתנו לשליט לבצע את תוכנית הגירוש, מראה שגם הם לא כל כך היו נגד זה. ההתנתקות בסך הכל חשפה את המשבר הרוחני שקיים בעם. משבר ההתנתקות הרוחנית. והיא קיימת.
אם אלפי חיילי צה"ל לא סירבו לפקודת פשע ורשע שכזו, יש כאן בעיה. זה מראה על שבר הרוחני עמוק שרק יחידי סגולה כמו: בוגרי ישיבות החדורים באמונה עמוקה בשייכות ארץ ישראל לעם ישראל, סירבו והיו מוכנים להיכנס למעצר בשל כך, וכל השאר לצערנו אינם מספיק קשורים לחזון זה. ואם לכיסופים ברגע המבחן הגיעו כמה אלפים, במקום שלוש מאות אלף איש, שבאו לחסום בגופם את הגירוש המתועב ואת ההפקרה הביטחונית והתבוסתנית, הרי שזה מראה על השבר הרוחני העמוק. אין מספיק אנשים בעם שזה איכפת להם. וגם אצלנו, אם זה לא היה חשוב מספיק לנו כדי שאנו בהמוננו ניעצר, זה מראה שגם אנחנו לא מספיק קשורים באופן עמוק לחזון ומוכנים למסור את נפשנו עליו. כמה מאיתנו היו מוכנים להיעצר?
וכל זה מחזיר אותנו אל הפתרון העמוק האמיתי והשורשי, קירוב העם בישראל לאבינו שבשמים, לערכי הנצח של עם ישראל, לקודשי האומה, לשמירת הכשרות, השבת, טהרת המשפחה, להבנת ייעודנו הלאומי כעם. וכן, לארץ ישראל, לאהבתה, לקדושתה, לחזונה, לחיבור הגדול שבין עם ישראל וארצו למען הבאת גאולה לעם ישראל ולעולם כולו.
המעלות שהינך מציין אריאל, הם בדיוק המקור לתביעה, דווקא מציבור זה שיש לו את היכולת להתחבר לאוכלוסייה שבעם. דווקא מהגדולים והמחנכים תובעים, לא מאנשים קטנים שאין להם יכולת השפעה.
ישראל זעירא צודק. מי שמגדיר לעצמו מטרה להתקשר רק לנוער שלו, שלא יתפלא אם זה הציבור היחיד שעליו הוא משפיע. כיצד יש לאחר עשרות שנים רק "מכון מאיר" אחד? היכן עשרות "מכון מאיר" ו"נחלת צבי" ועוד שהיו צריכים למלא את כל הארץ? הארץ כולה הייתה צריכה להיות מלאה בהרבה מכוני מאיר.
סיפר לי חייל, קרוב משפחה, שהתגייס לא מכבר. כשנסע בטרמפ באזור אשקלון- אשדוד אמר לו הנהג: "דע לך שזוהי אשמתכם, כי אני לפני 20 שנה כשרציתי להתקבל לאחד היישובים, עשו לי בעיות רבות בקליטה, שלחו אותי לפסיכולוג. מנעו ממני לבוא ליישוב, ובסוף נשארתם מעטים". אם ועדות קליטה וקבלה בכל יישוב ויישוב מחפשים רק את האיכות האנושית, איך יהיה קשר לדלת העם?
מדוע יש ביהודה ושומרון רק שני ערים, כמו אריאל ומעלה אדומים? מדוע לא רוב היישובים נבנו בצורה הפתוחה לקלוט את המוני בית ישראל? מדוע הציבור הדתי לאומי לא רואה בגרעינים התורניים, שברוך ה' הולכים ומתפתחים, משימה לאומית מספר אחד, ובאופן מאורגן ויזום שולח עשרות ומאות משפחות בכל שנה לחזק את הגרעינים, בעיקר במקומות הנידחים הצריכים וזקוקים לחיזוק?
מדוע לא כל המשאבים הכספיים מופנים ומכוונים להפצת התורה בתוך עם ישראל? מדוע, וכאן זו שאלה רוחנית, עדיין אין לנו מרצים מושכים כמו הרב אמנון יצחק? הרב עמנואל תהילה? הרב מרדכי נויגרשל? האם רק רבני ש"ס ודגל התורה יודעים לקרב רחוקים?
ההתחברות האמיתית לעם ישראל, אריאל, עוברת דרך לגור עם העם, איתו ואצלו. וגם אלו שהלכו להקים יישובים קהילתיים איכותיים בגבעות השומרון ויהודה, חייבים לכל הפחות, לדאוג לכך שכל מי שרוצה להתקרב ולטעום מעט מהאור הרוחני ביישובים אלו, יוכל. יש למצוא את הדרך להביא את הפסגות והיישובים אל לב ליבו של העם בתל אביב רמת גן, עפולה, חדרה, אשדוד, אשקלון, ערד ואופקים. זו הדרך היחידה ואין בילתה. אין גם קיצורי דרך.
כשהחיבור של העם לארץ ישראל יהיה חזק ואמיתי, אז ממילא ממשלת ישראל לעולם לא תקבל החלטה אומללה על עקירת יישובים יהודים מארץ ישראל, ומסירתם לנוכרים, שהיא ההיפך מהציונות והיהדות. היא לא תחליט באופן אכזרי לגרש יהודים מהבית ובה בשעה לרחם על ערבים, ולא לפגוע בבתיהם גם כשהם משמשים את ארגוני הטרור.
ואם יהיו תככים פוליטיים שמאן דהוא ואפילו ראש ממשלה ינסה לכפות תוכנית רעה שכזו על העם, יבואו אלפי חיילי צה"ל בהמוניהם ויאמרו לו: "לא נבצע פשע שכזה". והרמטכ"ל יאמר לו: "איני מסוגל ואיני יכול להטיל פקודה כזו על הצבא, כי רבים מחיילי לא יקיימו אותה, וזו סכנה לעתיד צה"ל ולעתיד המדינה". ושריו האידיאליסטיים יאמרו לו: "אנו מיד מתפטרים, כי הכסא שלנו הוא רק אמצעי עבור האידיאולוגיה".
ורבבות אנשים יהיו מוכנים לחסום כבישים ולהיכנס לכלא, ולזעזע את המדינה. ול"כיסופים" הציר שסימל את חסימת היישובים, יגיעו שלוש מאות אלף איש, ובאמת יזרקו את התוכנית הזו לפח האשפה של ההיסטוריה.
אם כל זה לא קרה. סימן שלפנינו עבודה גדולה ורבה. להעיר את עצמנו ואת עם ישראל, לא מתוך נקודת מבט, שאנו "לא בסדר" או "אשמים", אלא מתוך בחינת: "מחזקים למחוזקים", ולראות מה עלינו לתקן, ולעשות כל שביכולתנו כדי לעשות את רצון ה', כנדרש מאיתנו. יתכן שזעירא לא דייק בניסוח, והיה עליו להבהיר שזו מעלה לציבור הדתי שנדרש למשימה גדולה זו. שאכן אנו דוגלים בדרך הנכונה, בטוחים ומאמינים בה. משתדלים לעשות הטוב, בכל תחום שרק אפשרי בחיי המדינה והפרט. ויחד עם זה עלינו להמשיך במעלה ההר קדימה לחבר את השפילה אל ההר, לחבר את העם אל הגבעות והפסגות. לחבר את העם שבשדות עם העם שבישיבות ובספריות התורניות. לחבר את תל אביב לירושלים. לחולל מהפכה בתקשורת, במשפט ובכל מערכות החיים במדינה, ולהביא בעזרת ה' לגאולת ישראל.
זוהי זכות שיש לנו את האפשרות להשתתף בתהליך גדול זה וזוהי מעלתנו. וכן אנו אחראים במובן העמוק, שעדיין יש שבר רוחני פנימי בעם, כי כנראה עדיין לא עשינו מספיק את המוטל עלינו כדי לתקן אותו, ולהעלות אותו ואת עצמנו משיברו.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו".
וכאן אסביר דברי:
אני בטוח שישראל זעירא במאמרו לא התכוון, כפי שהובן, לטעון שאנו הציבור בעל ההשקפה הדתית לאומית אשם ב"תוכנית ההתנתקות", הגירוש והחורבן. הוא גם כתב בתגובות למבקריו: "אחריות אינה אשמה". ברור שהאשם הוא על מתכנני הפשע, מבצעי הגירוש. למדונו חז"ל שמגלגלים חובה על ידי חייב.
גם אם שרון היה שליח, הוא היה שליח לרעה לעקירה לחורבן ונטישה, להפקרת חבלי ארץ ומסירתם לאויב אכזר ועוד ידו נטויה. הוא כבר פילג את העם במלחמת לבנון ושוב פילג את העם בגירוש גוש קטיף, ואם גלגלו חובה על ידו, סימן שהוא חייב, וחובה עלינו לעשות הכל למען הדחתו ושליחתו לביתו. ולא רק הוא אשם, אלא גם כל שותפיו לפשע, שרי הממשלה שתמכו, והשרים ששתקו, חברי הכנסת שתמכו, השופטים שגיבו, האלופים שהמריצו, הרבנים הצבאיים שעודדו ונתנו את הגושפנקא המוסרית, כל אלו אשמים בפשע הגירוש, ועתידים לתת את הדין. אשמים בזה ודאי אלו שביצעו את הפשע.
ואולם כל זה ברמה המעשית, אבל באופן הרוחני והעמוק יותר אנו יודעים כי כל צרה גשמית בעולם נובעת מצרה רוחנית, וכל משבר במציאות נובע מהמשבר הרוחני. ואת המשבר הרוחני נדרשים לתקן, דווקא בעלי ההשפעה הרוחנית, ומי הם אם לא בני החיל של הציבור התורני לאומי שנקרא לדגל, דווקא בשעה קשה זו להציל את התורה, העם והארץ?!
הדרישה הגדולה הזאת מהציבור הדתי לאומי, היא מחמאה גדולה עבורו, היא גדולתו ומעלתו. יש לו היכולת לכך, וזהו תפקידו הגדול. אין כאן אשמה אלא אחריות, אחריות של שמחה גדולה, מחד, עם כובד ראש, מאידך. ממי נתבע להקים ולהוביל חזון של מדינה יהודית, מדינה של קודש, מאחינו בעלי ההשקפה החרדית, אשר כלל אינם דוגלים במעורבות במדינה? מאחינו הרחוקים שכלל אינם דוגלים בקודש? רק מהציבור התורני לאומי הנושא את הדגל השלם של תורה ומדינה, קדושה ומלכות, אפשר לתבוע משימה גדולה וכבירה זו של הובלת מדינת ישראל בדרך הנכונה לתיקון עולם במלכות שדי.
ודרישה זו היא מעלה. נכון אריאל, שהציבור הדתי עשה לאחרונה ובשנים האחרונות, פעולות גדולות וכבירות. מפעל ההתיישבות המפואר, מפעל הגרעינים התורניים שהוקם, מפעלי החסד והתנדבות ליחידות בצבא מתוך אידיאולוגיה. ללא ספק כל אלו מעלות גדולות המראות על אכפתיות גדולה מהכלל, מהעם והמדינה. ודווקא משום שיש לציבור זה את הכוחות לתרום ולהוביל, דווקא הוא נדרש לקחת את המשימה הגדולה ולהמשיך אותה בגדול. וכן, לעשות גם חשבון נפש. חשבון נפש איננו רק פרטי, אלא גם ציבורי, לא במובן של הלקאה עצמית, אלא במובן של לראות מה יש לתקן. ואם ראינו בעינינו כזה חורבן גדול ונורא, ודאי שיש לנו מה לתקן.
הבעל שם טוב הקדוש, מייסד תנועת החסידות, היה אומר כי אם אדם רואה חיסרון אצל זולתו, סימן הוא, שגם אצלו משהו פגום אפילו במעט, ויש לו מה לתקן. אם נזדמן לנו לראות ולחוות חורבן כזה גדול ונורא ברמה הלאומית וברמה הציבורית האישית של מחננו. ודאי שחשבון הנפש והאשם הוא לא רק אצל אחרים. אולי במובן המעשי הפשוט כן. אבל במובן העמוק, גם לנו יש אחריות לכך. וחובה עלינו להתבונן ולחשוב מה הקב"ה רוצה מאתנו. ולמה הגעתנו כל זאת?
וכאן לדעתי מגיעים אנו בהחלט לתשובתו של ישראל זעירא. ורבותי, זה ממש מזדעק מהמציאות שחווינו. העם אכן רחוק מאוד לצערנו מהאידיאלים אליהם אנו שואפים לחנך. טוענים כי העם היה בבחירות בעד הליכוד, ובעד ההתיישבות. נכון, העם לא הצביע בבחירות בעד ההתנתקות ונסיגה חד צדדית, ושרון עם כל תככיו ושקריו, הוביל את הליכוד לביצוע של מדיניות השמאל. אבל אותו ה"עם" שלכאורה התנגד, האם הוא עשה משהו? האם היה לו איכפת שהמדיניות עברה מצד לצד? האם בשבילו ערכי ההתיישבות נשארו חזקים יותר ממסע שטיפת המוח שהוא עבר יום יום בתקשורת האלקטרונית והכתובה. הרי גם הוא לרוב משנה דעותיו.
האם זה הסימפטיה והאהדה שאיתה ניתן לבנות חזון בעם ישראל? האם שרי הליכוד שהעדיפו אינטרסים אישיים על פני טובת האומה, הם התומכים שלנו? עליהם אפשר לסמוך? הם וודאי מייצגים את הציבור של הליכודניק המצוי, והוא לצערנו רחוק מאוד מהאידיאלים הגדולים שבהם אנו מאמינים ואליהם אנו מחנכים. ובזמן אמת, העובדה שכולם נתנו לשליט לבצע את תוכנית הגירוש, מראה שגם הם לא כל כך היו נגד זה. ההתנתקות בסך הכל חשפה את המשבר הרוחני שקיים בעם. משבר ההתנתקות הרוחנית. והיא קיימת.
אם אלפי חיילי צה"ל לא סירבו לפקודת פשע ורשע שכזו, יש כאן בעיה. זה מראה על שבר הרוחני עמוק שרק יחידי סגולה כמו: בוגרי ישיבות החדורים באמונה עמוקה בשייכות ארץ ישראל לעם ישראל, סירבו והיו מוכנים להיכנס למעצר בשל כך, וכל השאר לצערנו אינם מספיק קשורים לחזון זה. ואם לכיסופים ברגע המבחן הגיעו כמה אלפים, במקום שלוש מאות אלף איש, שבאו לחסום בגופם את הגירוש המתועב ואת ההפקרה הביטחונית והתבוסתנית, הרי שזה מראה על השבר הרוחני העמוק. אין מספיק אנשים בעם שזה איכפת להם. וגם אצלנו, אם זה לא היה חשוב מספיק לנו כדי שאנו בהמוננו ניעצר, זה מראה שגם אנחנו לא מספיק קשורים באופן עמוק לחזון ומוכנים למסור את נפשנו עליו. כמה מאיתנו היו מוכנים להיעצר?
וכל זה מחזיר אותנו אל הפתרון העמוק האמיתי והשורשי, קירוב העם בישראל לאבינו שבשמים, לערכי הנצח של עם ישראל, לקודשי האומה, לשמירת הכשרות, השבת, טהרת המשפחה, להבנת ייעודנו הלאומי כעם. וכן, לארץ ישראל, לאהבתה, לקדושתה, לחזונה, לחיבור הגדול שבין עם ישראל וארצו למען הבאת גאולה לעם ישראל ולעולם כולו.
המעלות שהינך מציין אריאל, הם בדיוק המקור לתביעה, דווקא מציבור זה שיש לו את היכולת להתחבר לאוכלוסייה שבעם. דווקא מהגדולים והמחנכים תובעים, לא מאנשים קטנים שאין להם יכולת השפעה.
ישראל זעירא צודק. מי שמגדיר לעצמו מטרה להתקשר רק לנוער שלו, שלא יתפלא אם זה הציבור היחיד שעליו הוא משפיע. כיצד יש לאחר עשרות שנים רק "מכון מאיר" אחד? היכן עשרות "מכון מאיר" ו"נחלת צבי" ועוד שהיו צריכים למלא את כל הארץ? הארץ כולה הייתה צריכה להיות מלאה בהרבה מכוני מאיר.
סיפר לי חייל, קרוב משפחה, שהתגייס לא מכבר. כשנסע בטרמפ באזור אשקלון- אשדוד אמר לו הנהג: "דע לך שזוהי אשמתכם, כי אני לפני 20 שנה כשרציתי להתקבל לאחד היישובים, עשו לי בעיות רבות בקליטה, שלחו אותי לפסיכולוג. מנעו ממני לבוא ליישוב, ובסוף נשארתם מעטים". אם ועדות קליטה וקבלה בכל יישוב ויישוב מחפשים רק את האיכות האנושית, איך יהיה קשר לדלת העם?
מדוע יש ביהודה ושומרון רק שני ערים, כמו אריאל ומעלה אדומים? מדוע לא רוב היישובים נבנו בצורה הפתוחה לקלוט את המוני בית ישראל? מדוע הציבור הדתי לאומי לא רואה בגרעינים התורניים, שברוך ה' הולכים ומתפתחים, משימה לאומית מספר אחד, ובאופן מאורגן ויזום שולח עשרות ומאות משפחות בכל שנה לחזק את הגרעינים, בעיקר במקומות הנידחים הצריכים וזקוקים לחיזוק?
מדוע לא כל המשאבים הכספיים מופנים ומכוונים להפצת התורה בתוך עם ישראל? מדוע, וכאן זו שאלה רוחנית, עדיין אין לנו מרצים מושכים כמו הרב אמנון יצחק? הרב עמנואל תהילה? הרב מרדכי נויגרשל? האם רק רבני ש"ס ודגל התורה יודעים לקרב רחוקים?
ההתחברות האמיתית לעם ישראל, אריאל, עוברת דרך לגור עם העם, איתו ואצלו. וגם אלו שהלכו להקים יישובים קהילתיים איכותיים בגבעות השומרון ויהודה, חייבים לכל הפחות, לדאוג לכך שכל מי שרוצה להתקרב ולטעום מעט מהאור הרוחני ביישובים אלו, יוכל. יש למצוא את הדרך להביא את הפסגות והיישובים אל לב ליבו של העם בתל אביב רמת גן, עפולה, חדרה, אשדוד, אשקלון, ערד ואופקים. זו הדרך היחידה ואין בילתה. אין גם קיצורי דרך.
כשהחיבור של העם לארץ ישראל יהיה חזק ואמיתי, אז ממילא ממשלת ישראל לעולם לא תקבל החלטה אומללה על עקירת יישובים יהודים מארץ ישראל, ומסירתם לנוכרים, שהיא ההיפך מהציונות והיהדות. היא לא תחליט באופן אכזרי לגרש יהודים מהבית ובה בשעה לרחם על ערבים, ולא לפגוע בבתיהם גם כשהם משמשים את ארגוני הטרור.
ואם יהיו תככים פוליטיים שמאן דהוא ואפילו ראש ממשלה ינסה לכפות תוכנית רעה שכזו על העם, יבואו אלפי חיילי צה"ל בהמוניהם ויאמרו לו: "לא נבצע פשע שכזה". והרמטכ"ל יאמר לו: "איני מסוגל ואיני יכול להטיל פקודה כזו על הצבא, כי רבים מחיילי לא יקיימו אותה, וזו סכנה לעתיד צה"ל ולעתיד המדינה". ושריו האידיאליסטיים יאמרו לו: "אנו מיד מתפטרים, כי הכסא שלנו הוא רק אמצעי עבור האידיאולוגיה".
ורבבות אנשים יהיו מוכנים לחסום כבישים ולהיכנס לכלא, ולזעזע את המדינה. ול"כיסופים" הציר שסימל את חסימת היישובים, יגיעו שלוש מאות אלף איש, ובאמת יזרקו את התוכנית הזו לפח האשפה של ההיסטוריה.
אם כל זה לא קרה. סימן שלפנינו עבודה גדולה ורבה. להעיר את עצמנו ואת עם ישראל, לא מתוך נקודת מבט, שאנו "לא בסדר" או "אשמים", אלא מתוך בחינת: "מחזקים למחוזקים", ולראות מה עלינו לתקן, ולעשות כל שביכולתנו כדי לעשות את רצון ה', כנדרש מאיתנו. יתכן שזעירא לא דייק בניסוח, והיה עליו להבהיר שזו מעלה לציבור הדתי שנדרש למשימה גדולה זו. שאכן אנו דוגלים בדרך הנכונה, בטוחים ומאמינים בה. משתדלים לעשות הטוב, בכל תחום שרק אפשרי בחיי המדינה והפרט. ויחד עם זה עלינו להמשיך במעלה ההר קדימה לחבר את השפילה אל ההר, לחבר את העם אל הגבעות והפסגות. לחבר את העם שבשדות עם העם שבישיבות ובספריות התורניות. לחבר את תל אביב לירושלים. לחולל מהפכה בתקשורת, במשפט ובכל מערכות החיים במדינה, ולהביא בעזרת ה' לגאולת ישראל.
זוהי זכות שיש לנו את האפשרות להשתתף בתהליך גדול זה וזוהי מעלתנו. וכן אנו אחראים במובן העמוק, שעדיין יש שבר רוחני פנימי בעם, כי כנראה עדיין לא עשינו מספיק את המוטל עלינו כדי לתקן אותו, ולהעלות אותו ואת עצמנו משיברו.
"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו".